פרשת פשעי המלחמה שחילי צה"ל כביכול ביצעו בעזה לא הולכת להיעלם, היא קיבלה חיים משלה מחוץ לגבולות ארצנו ואת ההשלכות הפנימיות עלינו עוד קשה לעמוד.
ההפך הגמור מפרשת קו 300.ברובד העיתונאי פרשה זו הינה ההפך הגמור מפרשת קו 300. פרשת קו 300 כזכור התרחשה ב 12 באפריל 1984 לאחר שהסיירת חילצה את נוסעי קו 300 הוא קו ת"א אשקלון, שנחטף ע"י ארבעה מחבלים מרצועת עזה. בתום מבצע החילוץ נהרגו שניים מהמחבלים ושני הנותרים נמסרו לאנשי השב"כ שהרגו אותם במקום לחקור. חשיפת פרשה זו עמדה בכללים העיתונאיים האלמנטריים, התצלום המפורסם שהראה את השניים בחיים בידי השב"כ, כשכביכול הם היו אמורים להיות מתים היווה הוכחה שמצד השלטונות מישהו משקר. אך בעוד שבעת פרשת קו 300 הייתה זו המערכת הביטחונית ששינתה גרסאות, כאן היה זה הצד המדוח/מאשים. קודם היו טענות בדבר פשעי מלחמה, אחר כך דיברו על מות אזרחים כתוצאה מתאונות מבצעיות, ואחר כך טען עופר שלח שהנושא העיקרי צריך להיות לא מיקרי המוות הללו, שהיו או לא היו, אלא הוראות הפתיחה באש המקלות מידי לטענתו. זאת לאחר שלא נמצאה כול הוכחה שוות ערך לתצלום הש"בכניקים המפורסם מפרשת קו 300, או כול הוכחה או עדות ראיה שהיא.
מרכיב נוסף ברובד זו הוא המרכיב האידואולוגי, או בלשון עממית "השמאלנות" של המדוחים, המונח הנורא הזה שכולם ברחו ממנו בעת הדיון בכתבותיו של הראל ב'הארץ' ושל שלח בערוץ 10 ובמעריב. כי בסופו של דבר הן בפרשית קו 300 והן בפרשת עזה, יצאו הידיעות הראשונות מאותו מעוז אידאולוגי של הארץ/חדשות. אידאולוגיה חשוב להפנים לא פוסלת אדם, מעשיו עושים זאת, אך אידאולוגיה בהחלט יכולה להשפיע על שיקול דעתו של אדם, היא יכולה לחדד אותו, להגביר את תחושת האחריות וכך להיות מיקצועי עוד יותר מאשר בנסיבות אחרות. או להפך, להשרות ביטחון עצמי מופרז, תחושת ידיעה מוקדמת של הפרטים עוד לפני שנגלו או אף התרחשו וגרוע מכך אחרי שהעובדות המתגלות לא מסתדרות עם הציפיות האידאולוגיות להתאים אותם להשקפת עולמו של העיתונאי. מה קרה בשני המיקרים הנ"ל? האם ואיך היא שיחקה תפקיד בהתפתחות הסקופ של 1984 והברווז של 2009? זהו טאבו מורכב ובעיתי שמוטב הן לתקשורת והן לשמאל שלא יטיחו אותו עם כול האי הנעימויות הרבות שבו.
הנזק האמיתי – משבר אמון מובנה.הנזק האמיתי אם לא ילובנו הסוגיות הנ"ל הוא משבר אמון מובנה ועמוק בתוך החברה הישראלית כלפי מכלול הערכים של שלום, עיתונאות חוקרת וביקורתית, זכויות אזרח, סבל האזרח הקטן בצד השני ומעבר לכך לערך החמלה הבסיסי הטבוע בנו בלי קשר לשיוכנו הפוליטי/אידאלוגי. מאז ראשית תהליך אוסלו אמינות מחנה השלום וקבוצת המבקרים שבו הולכת ופוחתת. פרוץ האינתיפאדה האחרונה הגביר זאת ביתר שאת. הגמגום של השמאל הישראלי לנוכח גלי הפיגועים המחרידים וההסתה במערכות התקשורת והחינוך הפלסטינאיות והשתיקה הכמעט מוחלטת שלו לנוכח עמידתו של השמאל האירופאי לצד מעשי הרצח הפלסטינאים, כול אלו ערערו את מעמדו של השמאל הישראלי גם בקרב קהל הבוחרים הטבעי יותר שלו. ובמקביל פרשת אל דורה, אותה עלילת דם עכשוית, שקר ג'נין ופרשיות נוספות, ערערו את אמינותן של כול האשמות הכבדות כנגד צה"ל ומדינת ישראל. פרשת השמועות מעזה היא עוד מסמר נוסף בארונות הקבורה הנ"ל, זה של אמינותו של השמאל הישראלי, וזה של אמינות ההאשמות הכבדות נגד צה"ל.
וכאן טמונה הסכנה האמיתית, מפני שאם בפעם כן יקרו מעשי זוועה מציידנו, ומקרי הונדליזם המכוערים שאכן קרו מלמדים שהפוטנציאל לכך קים, לא יאמינו כבר למי שידוח על כך אפילו יהיה זה רוני דניאל.
החיילים של 2008 ו 2009.נקודה נוספת שמוחמצת כל העת ע"י התקשורת והשמאל הישראלי אך גם ע"י הימין ושאר מרכיבי הציבוריות הישראלית היא; מי הם החיילים של 2008 ו 2009, מי הם בני ה 17 עד 21 של היום?
אלו המתבגרים הצעירים של 2000 - 2004 מהשנים הרצחניות ביותר בתולדותינו. החיילים של היום היו אז במחצית הראשונה של גילאי העשרה של חייהם, אם בראשיתה אם בסופה של מחצית זו. והיום יש להם מדים ורובה ביד. ועם שני מטענים נוספים של אי אמון ורתיעה, אחד כנגד האוכלוסיה הפלסטינאית שטופת השנאה ואחד כנגד מחנה השלום/מבקרים הנגוע בבינוניות, צביעות ובריחה מסוגיות שאינן עולות בקנה אחד עם האמיתות האידיאולוגיות שלו.
איני יודע איך דור זה רואה את כול הסוגיות הנ"ל כי גם אני לא ישבתי עמו לשוחח עמו על כול אלה. התחושה שלי שאנו, כלל הציבוריות הישראלית, בעיצומה של תהליך התפתחותי שתוצאתו הסופית אינה ברורה, אבל יש ממה לדאוג.
