בחירות 2013: רק לא יאיר לפיד

כשאני מחליט למי להצביע, עומדות לפני 3 קטגוריות של מפלגות:

הראשונה, אלו שאני בטוח לא אצביע להן. זו כוללת את המפלגות הערביות, בשל היותן אנטי ציוניות, את החרדיות, בשל חוסר סבלנותן לכול השונה מהם, ועוצמה לישראל, בשל היותה גזענית וקרימינלית. בקיצור נגד כול מפלגות האנטי.

הקטגוריה השנייה, היא מפלגות שקרוב לודאי לא אצביע להן, למעט במצבים קיצוניים ביותר, או יוצאי דופן. אלו הן מרצ ובנט. זה מפני שהתפיסה המדינית פוליטית שלהם רחוקה משלי.

הקטגוריה השלישית, מפלגות שאני עשוי להצביע להן. אלו הן מפלגות המרכז, ולטוב ולרע הפעם יש מבחר גדול: הליכוד, העבודה, ליבני, קדימה, ועם שלם של הרב חיים אמסלם.

הליכוד והעבודה מתאימות לי כשאין אלטרנטיבה אחרת במרכז. רוב הזמן הן ממסד ישן שפגיע להשתלטות של קיצונים. בליכוד זה קורה בפועל.

ליבני ומופז קרעו את מפלגת המרכז המשמעותית ביותר שהייתה כאן אי פעם. והדגש של ליבני על תגובת הקהילה הבינ"ל רק מרחיק אותי ממנה. כל מי שמכיר את הנושא יודע שהפוליטיקה העולמית מורכבת מהרבה גורמים, שאצל חלק מהם היושר וההומניות אינם נר שלאורו יש לצעוד. הם לא חלק קטן מהקהילה הבינ"ל וגם לא חסרי כוח. יש גורמים חיוביים בקהילה הבינ"ל אבל להתעלם מהשליליים זה עלבון לאינטליגנציה של כולנו, גם של ציפי ליבני. אבל גם לה וגם למופז יש זכויות כמשרתי ציבור בכירים תחת נסיבות קשות.

ואז אנו מגיעים לכוכבת המסיבה, 'יש עתיד' של יאיר לפיד. ורשימה זו, למרות מאפייניה החיצוניים כמפלגת מרכז, שייכת לקטגוריה הראשונה. מפלגה שבטוח לא אצביע לה. לא בגלל שהיא אנטי, אלא בגלל שהיא הולכת להיות בזבוז הקולות הגדול ביותר.

הרמז הראשון היה הצטרפותו של עופר שלח ליוזמתו של יאיר לפיד. עופר שלח הוא לא מרכז, הוא שמאל פוליטי טיפוסי, קרי מרצ. זאת יודע כל מי שצפה בו בתכנית התרבות של ערוץ 8 "הינשופים," בה הוא ושאר מנחיה היו חברים לדעה האחידה. דעה שהיא שמאל מובהק על כול היבטיו, הפוליטי, המדיני, החברתי, והאוניברסאלי, ושאני לא מסכים איתה. העניין הוא שבשביל להצביע מרצ לא צריך להצביע ליאיר לפיד, אפשר פשוט להצביע למרצ. למרצ יש דעות פוליטיות לגיטימיות שלטעמי פשוט אינן מציאותיות.

סוגיה נוספת היא קישורי המנהיגות של יאיר לפיד. כול עוד הוא שומר על חזות טלויזיונית הוא עובר מסך ומשאיר רושם של מנהיג. אבל מדי פעם נפלט לו פרט שמוכיח שלא רק שהוא אינו מנהיג. אלא הוא רחוק מכך מכול ח"כ מכהן כרגע.

הפליטה הראשונה שלו היתה ההתפרקות מול הביקורת של חנן קריסטל. הנ"ל אמר לו שמפלגתו אינה מפלגה כי אם רשימה, וזה נעלב וענה לו " בעיני אתה לא פרשן." רשימה או מפלגה הן אבחנות שלא מעניינות את מרבית המצביעים הישראלים, להיפגע מזה? להיעלב? ולהגיב בילדותיות? זה לא מנהיג, פשוטו כמשמעו. לא כבודו של חנן קריסטל הוא העניין כאן. העניין הוא תגובתו של יאיר לפיד, אפילו מנהיגים גרועים לא מתבכיינים על קטנות כאלה. בכלל כל פוליטיקאי באשר הוא, מוצלח או כשלון, תחמן או ישר, לא מתבכיין בפומבי.

ההתבכיינות:

את הספקות הללו מחזקת התחייבותו לא להיות שר בלי תיק. כזה קטן הוא רואה את עצמו? כזה שרואה את מעמדו כמקביל לזה של שר בלי תיק? צריך איזשהו מינימום של ראש גדול אצל כל מנהיג. לא צריך להשתחצן, אבל גם לא לבטל את עצמו. בטח לא לאור הישגיו בסקרים. יאיר לפיד אפילו לא יודע להסתכל על העולם ועל עצמו מנקודת מבט של מנהיג. לא פלא ששלי יחימוביץ' ירדה עליו.

והעדר מנהיגות זאת בולטת בצורה יותר חמורה לקראת סופו של הראיון שנתן לפיד למזל מועלם מערוץ הכנסת. בראיון זה, בדקה ה23, מבהיר ראש מפלגת 'יש עתיד' שהוא לא ידרוש מאבו מאזן להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. למה? כי הוא לא צריך את זה. לטענתו אנחנו לא צריכים שאחרים יכירו בזכותנו להתקיים כי זה גטו.

ההתמרצנקות:

נכון ולא נכון.

נכון, כי כמו שאנחנו לא צריכים שיכירו בנו כמדינת הלאום של העם היהודי, כך אנחנו לא צריכים שיגידו לנו היכן להתיישב. אם כבר מצ'יסמו, אז מצ'יסמו עד הסוף.

לא נכון, כי זה לא קשור לגטו, זה קשור לתהליך השלום. אנחנו לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר, עם כול הכאב הכרוך בכך. והם, הפלסטיניים, לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר עם כול הכאב הכרוך בכך. והמינימום הוא להכיר בזכותו של האחר להתקיים, כפי שהאחר מכיר בזכותך להתקיים. זה מלמד בצורה המוחלטת ביותר שאין לך תביעות בשטחו הריבוני של האחר. כרגע ישראל מכירה בזכות קיומה של מדינה פלסטינית ואילו הם אינם מכירים בזכותה של מדינה יהודית להתקיים. אמירה ספציפית, ישירה, פשוטה וברורה, אף מנהיג פלסטיני עוד לא נתן, כולל אבו מאזן. לא חייבים להסכים איתי, אבל זה בדיוק ההבדל בין מפלגת מרכז למפלגת שמאל. כך נלמד ממצע מרצ, שבו אין כול דרישות מהצד הפלסטיני. נימוקיו של יאיר לפיד הם הצידוק למצע זה. צידוק שדומה לסיסמה יחצנית מאשר לנימוק אינטליגנטי. כמו שפייגלין מנסה למתג את רעיון הטרנספר שלו כהומני, כך מרצ ודומיה מנסים למכור את הותרנות שלהם כקשיחות מצואיסטית. אלו הם לא דברים חדשים במחוזותינו.

ומה עושה סיסמא מרצניקית בפיו של איש מרכז?

או שהוא מרמה את כולנו, או שמישהו שם לו את זה בפה. בתור רמאי הוא לא ידוע. אבל מכיוון שבפוליטיקה עסקינן, זה דווקא עצוב, עצוב מאוד. מפני שהאפשרות השנייה מלמדת שיאיר לפיד מתגלה ככזה שאומרים לו במה להאמין ואז הוא עובד על עצמו כדי להאמין בכך. ביבי עובד על עצמו להאמין במה שהסקרים אומרים לו להאמין, אבל עדיין שומר על אמונותיו הפרטיות איתו ומקדם אותם כשהוא יכול. לפיד באמת מאמין במה שאומרים להאמין, אבל קודם כול צריך להגיד לו להאמין בכך. מחכה להוראות. אמונה עצמאית או חשיבה עצמאית, אין לו. ואם אמרו לו, תכנתו אותו, במה להאמין בנושאים המדיניים, אז כך גם בנושאים החברתיים והכלכליים. בין אם הרעיונות הם טובים או לא, נכונים או לא, מנהיג מונהג לא יכול להחזיק מפלגה. אפילו לא קדנציה מלאה בכנסת. במקודם או במוקדם יותר, מנהיגי המנהיג המונהג יריבו בינם לבין עצמם וינדדו למפלגות אחרות. בקיצור, זהו בזבוז הקולות הגדול ביתור בהיסטוריה שלנו. יאיר לפיד לא נועד להיות פוליטיקאי, ממש לא.

אני מבחינתי בחרתי ברב אמסלם. אני משער שהוא ימינה ממני בנושאים המדיניים. אבל הרפורמה הפנימית שהוא מקדם בתוך החברה החרדית והספרדית, יש לה השלכות על כלל החברה בישראל וההשלכות האלו הן חיוביות. ועל כן הוא השקעה ששווה את הסיכון שהקול יאבד במקרה של אי חציית אחוז החסימה.