'קללת חם' הוא מושג שקרוב לודאי אינו מוכר לרבים מהישראלים וכנראה גם לרבים מהיהודים בעולם. זהו פשע, המתיימר להיות פרשנות לספור 'שכרותו של נוח' המופיע בסוף פרק ט' פס' 18 – 29 בספר בראשית. עפ"י הסיפור, נוח הקים כרם אחרי שהוא ומשפחתו יצאו מהתיבה. מהיין שהפיק מכרם זה הוא השתכר וערוותו נתגלתה באוהלו. כשחם נכנס לאוהל וראה את ערוות אביו הוא יצא וספר לאחיו. שם ויפת נכנסו, לקחו שמיכה וכיסו את ערות אביהם בהליכה אחורנית, כדי לא לראות את ערוותו. כשהתעורר נוח, והבין את אשר קרה, קילל את כנען, בנו של חם להיות "עבד למו." למה דוקא כנען? על זה נבנו תלי תלים של השערות ופרשנויות. להערכתי הוא היה בנו האהוב בדומה ליעקוב ויוסף. מבחינתו של נוח כנראה שלהראות עירום בציבור היה לא מקובל. וחם לא כיבד רגישות זו של אביו, ובנו המועדף נענש על כך.
חם הוא אמנם מרכיב בסיפור אך הקללה הוטלה על כנען ולא על חם. אך תזת 'קללת חם' העבירה את הקללה איליו והשתמשה בכך כנימוק תנכי כביכול לצידוקה של העבדות בארה"ב וכול אולות האפליה הגזעית שבאה אחריה. על סמך זיהוי האפריקאים שחורי העור כבני חם ניסתה פרשנות זו לגיס את התנך להצדקת תורת העליונות הלבנה. זוהי למעשה המקבילה להאשמת היהודים בהריגתו של ישו. וככזאת אחראית לאלימות מפלצתית לא שונה בהרבה מזו שחוו היהודים בארצות הנוצריות מאז שהנצרות הפכה לדתה של האימפריה הרומית ושל המדינות שקמו אחרי נפילתה.
יחודה של פרשנות זו היא, שבצד אכזריותה היא מופרכת לחלוטין. היא ההפך מהכתוב המפורש, מהמסר של הפרק עצמו, וממהות הרעיון המונותיאיסטי, עליו בנוי התנ"ך.
הכתוב אומר במפורש בפסוקים 25 – 27, "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו: ויאמר ברוך ה' אלוהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו." כששם ויפת מפורטים כאן, ברור שהכוונה באחיו של כנען היא לשאר בני חם. וכך שכנען קולל להיות עבד של כולם, כולל אחיו בני חם. מכאן שבין מדכאיו של חם היו גם עמים אפריקאים שחורי עור. הגזענות הלבנה נתלתה במילה 'עבד' כצידוק למעשיה. אך בעברית אנו יודעים שלמילה זו יש ארבע משמעויות שונות, שהנן תלויות הקשר. והן, עבדות, משרת, מאמין אדוק, ואומה תחת כיבוש או תחת לחץ של פשיטות ופלישות. מכיון שסיפור בניו של נוח וצאצאיהם עוסק באומות העולם, זה האחרון הוא ההקשר הנכון. וכנען כפי שהיא מתוארת בתנ"ך הייתה ארץ, שסבלה משכניה ומשבטי נוודים שעברו בתחומה, וידעה הרבה מלחמות וסבל.
הרעיון עצמו, שהתנ"ך גזר על השחורים להיות מדוכאים, נוגד את עיקרו של פרק ט' בספר בראשית. סיפור שכרותו של נוח הוא סוף סיפור המבול וראשית פירוט השתלשלות מוצאו של אברהם מנוח וע"כ הוא משני בפרק ט'. עיקרו של הפרק הוא חידוש הברית בין האלוהים לאדם לאחר המבול. זהו המסר של סיפור המבול, המטרה והסיבה לנוראותו של המבול, לכמעט הכחדתו של המין האנושי. אחרי המבול קיבלה האנושות צ'אנס נוסף. לחיות עפ"י קוד ערכי חדש בין האדם לאלוהיו ובין בני האדם לבין עצמם. קוד זה המופיע בפסוקים 5 – 6. שם מפורט ומודגש רעיון שוויון האדם בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם: שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם." האדם באשר הוא אדם שווה הוא לכול אדם, כי הוא נברא בצלם האל – זה המסר של האלוהים ושל כול סיפור המבול, שהוא סיפור מכונן. זוהי למעשה המצווה הראשונה שמטילה התורה על המאמינים באל אחד. לא תפילה ולא קורבן המוגש על זבח, אלא האופי בו אנו מתייחסים אחד אל השני. בשוויון מלא. חמש פעמים חוזרת המילה 'אדם' כדי להדגיש את חשיבות השוויון של האדם לא רק בפני האל אלא גם בפני בני אדם אחרים. מספר שבאופן אירוני תואם את מספר היבשות המוכרות כיום, אם כי אני הייתי מעדיף פרשנות המתייחסת לצורות שונות של עונש, כאלטרנטיבה לעונש המות.
רעיון שיווין האדם באשר הוא אדם הנו חלק מתרומתה של היהדות לאנושות. וכשסיפור מכונן זה הופך למזוהה עם עוללות 'קללת חם' ולא עם הרעיונות הנאצלים שהעניקה היהדות לאנושות, גם האנושות וגם אנחנו ניזוקים. ובזה לא נגמר הנזק. בתקופה שבה הגזענות מנסה לצייר את עצמה כפולישמית והאנטישמיות כצורה של אנטי גזענות, הסילוף הזה עובר מיחזור מסוכן. עפ"י המחזור הזה 'קללת חם' היא אכן רוע אולטימטיבי כנגד עמי אפריקה, אך מקורו לא בסוחרי ובעלי העבדים, שכידוע היו אנטישמים באותה מידה שהיו גזענים, כי אם ביהודים עצמם. עלילת דם חדשה שמאשימה אותנו בגזענות שאנו היינו בין קורבנותיה. ייחודו של מיחזור זה הוא בקהל היעד, האוכלוסייה הלא אירופאית. במיוחד זו שנפגע ע"י אירופה הלבנה בעידן הקולוניאליזם. האנושות היא גוף אחד. ורעל הפושה באיבר אחד, יגיע גם לאחרים. את זה אסור לשכוח. אנחנו לא חסינים מרוע שאינו מופנה נגדינו.
'קללת חם' לא רק משכתבת את התנ"ך היא גם מעניקה לנוח את הכוח לעבור על דבר האל ולבטל את רצונו ומצוותיו. ואם לנוח הייתה רק את היומרה לכך, ההיבריס, אפילו רק בתור פוטנציאל, תיבת נוח לא הייתה נקראת תיבת נוח. מישהו אחר היה מקבל את המשימה. זהו למעשה רעיון לא מונותיאיסטי, לא כפי שהיהדות מבינה את המונח. נוח כאן הופך למאין אל שנמצא מעל האלוהים עצמו.
כך 'קללת חם' נוגדת הן את הכתוב המפורש, הן את המסר של פרק ט' וסיפור המבול, ואת עצם הרעיון המונותיאיסטי. ועל כן אינה יכולה להיחשב כפרשנות אחת מני רבים של התנ"ך. דינה כפרשנות שתהפוך את כול התנ"ך על פיו ותטען, שאלוהים בירך את סדום, ושאנו מצווים לעשות פסל ותמונה לנו ולאלוהינו. זהו סילוף מפלצתי שעשה שימוש נלוז בתרומה העיקרית של העם היהודי לאנושות ולהתפתחות תודעת המוסר המודרנית. ובין השאר התעלל באחד המסרים ההומניסטים הראשונים של התנ"ך. רעיון שיוויון האדם באשר הוא אדם.
זוועותיה של 'קללת חם' נעשו אמנם רחוק מריכוזי היהודים באירופה ובמזרח המוסלמי, אך התנ"ך אינו רחוק מאיתנו. ולהגן עליו מסילופים ועיוותים הוא מינימום של פטריוטיות.
בנוסף לכך הרוע מטבעו אינו יושב על שמריו. כשם שהאנטישמיות השתנתה והתחפשה לביקורת כביכול לגיטימית על מדינת ישראל, כך גם רוע זה עובר מוטאציות. ולמרות שנדמה שאין זה נוגע לנו, זוהי רק אשליה. כפי שכבר הוסבר לעיל, אחת המוטאציות כבר מנסה להדביק לנו את האשמה. מי יודע מה האחרות יעשו. יצירתיותו של השקר היא כזו, שתמיד תפתיע, וע"כ תמיד יהיה לו את יתרון ההפתעה. רק אם נדע לזהות את הרוע באשר הוא רוע, גם כשאינו מופנה אלינו, נדע להפר את עצתו לכשיופנה נגדינו. גם כשהוא מתיימר לרצות בטובתנו. ואם נפריח אותו גם כשאינו מופנה אלינו, כך נקדים תרופה למכה, ונשלול ממנו את היכולת לפגוע בנו ובאחרים. חשוב לזכור, כשניסו להכחיד את העם היהודי התחילו קודם כול בשקרים. וזה הופך כול שקר לאויבו של העם היהודי, והאנושות בכלל.
