על מירי, מוטי, ויגאל, שלושה דברי דעה

מירי רגב ואבו מאזן. כשהבלתי אפשרי והבלתי סביר ביותר הוא ההסבר היחיד (גם אם אינו נכון).

מעשה שהיה כך היה, ואולי לא היה, כי איך היה יכול להיות, אך אם זאת איך לא יכל להיות.

(אבל הוא לא היה, אבל נניח שכן, רק לרגע)

ונקראה דרכה של בחורה עבריה חסונה וקשוחה לנהר שוטף וקוצף, כך המשוער. ותיפול לתוכו לכודה בזרמיו, ללא הושיע. ויקרה במקום, כך המשוער, בחור ערבי, לא צעיר, ויצא אל תוך הנהר ובשארית כוחותיו הוציאה מבין זרמיו.

לימים גדלה הבחורה ונהייתה קצינה בצבא, וגנרל, ודוברת צה"ל איומה ומחרידה. קילקול כיבה של עבודה. ומשם לפוליטיקה נהרה, מתסיסת פורעים וברחנית מאחריות, הן על דבריה והן על מעשיה. והערבי הנ"ל, גדל אף הוא. הזדקן ליתר דיוק. ונהיה רוצח המונים מדופלם באולימפידות, שדות תעופה, ושאר מקומות הומים. ואף בהכחשת שואה טבל עטו. וכשרצה הגורל והועמד בראש הראשות הפלסטינאית, מנהיג שפוף לבני עמו. נהיה סרבן שלום ומהדיר טרור לא פחות גדול מכול קודמיו. כה גדולה היתה סרבנותו עד כי היתה מפילה עליו את זעמו של עולם. אילמלא באה אותה בחורה, כעת כבר גברת, טכנית גברת, ובהצעות חוק חסרות תבונה הסיתה זעם עולם אליה ואל בני עמה.

למעלה מ 40 שנה לא מיהרה ישראל לספח את הביקעה ופתאום עכשיו מירי רגב כל כך לוחץ לה לספח? דוקא עכשיו, כשאבו מאזן כל כך זקוק שהעולם יכעס על ישראל ולא עליו? עכשיו היא נחלצת לעזרתו? כאילו את חייה היא חיבת לאותו רוצח שפל. זה אמנם בלתי סביר בעליל, שהם אי פעם נפגשו , ושהוא אי פעם הציל איזשהוא בן תמותה מכליה. וזה אכן בלתי מתקבל על הדעת שמירי רגב חיבת משהוא לאבו מאזן. בטח לא את חייה. אז למה היא מתנהגת כאילו היא כן חיבת לו משהו?.

גם אני בבורסה הזאת

בבורסת הניחושים לגבי מקור הונו של מוטי בן משה אני חושד שזה תרגיל של נוחי דנקנר. אך כמו רבים הייתי רוצה שיתגלה כאן יזם נועז, חצוף, אך בו בעת  דמות חיובית בסך הכול. כזה ,שיודע ליצר הון שלא על חשבון החלשים, ובו בעת בעל מודעות חברתית גבוהה. האם המצוי יהיה זהה לרצוי?

הציניות הישראלית אומרת שלא. נחיה ונראה.

הפתטיות של יגאל סרנה, כשאפס במתמטיקה זה אפס במציאות

הרצחו של סלאח אבו לטיף, אזרח עובד צה"ל, מירי פלסטיני מרצועת עזה, ב 24 לדצמבר, הוליד את אחד הטורים הפתטיים ביותר של העיתונאי יגאל סרנה. בטור שהתפרסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב 27 לדצמבר טען סרנה שבאותה מידה יכל סאלח אבו לטיף לההרג בידי כוחות הביטחון הישראלים בעת המהומות סביב דוח פרארוור, לפטרון סוגית אדמות הבדווים בדרום. באותה מידה הוא אומר, קרי סיכוי של 50/50. לפי סרנה סיכוי זה היה מתממש אם, מספר תנאים היו מתקימים. אם ממשלת ישראל היתה ממשיכה בישום התוכנית, אם בני בגין לא היה נסוג ממנה, אם המהומות היו מחריפות, אם היה הקורבן עצמו לוקח חלק בהפגנות. אם, אם, אם. או בלשונו המליצית של סרנה, לו, לו, לו. העניין הוא שכול אם זה עוד פעם הכפלה ב 50% או חלוקה ב 2. זה מאוד בסיסי. אם נגיע לצומת ממנו יוצאות שתי דרכים, כול אחת מובילה ליעד אחר, יש סיכוי של 50% שנגיע לאחד מאותם יעדים. ואם כול אחד מהיעדים הללו הוא צומת דומה, המובילה, כול אחת, לשני יעדים נוספים; אזי יש סיכוי של 25% שנגיע לכול אחד מארבעת היעדים האפשריים. וכשזה ממשיך, וגם יעדים אלו הופכים לצמתים, אז הסכוי יורד ל 12.5%, ואחר כך ל 6.25% וכך הלאה.

זה רק המתמטיקה של האימים, או הלויים. בפועל זה הוא אפס כפול אפס. כי בחיים הסיכוי שאדם שלא הולך להפגנות פוליטיות יהרג בהפגנות בהן לא נהרג אף אחד היא אבסורד מטורף. תחשבו על אדם שנהרג בתאונת דרכים בתל אביב, כשהוא מעולם לא היה בתל אביב, ולא מתכונן להיות בתל אביב ולא היה בתל אביב ביום בו הוא יכל היה לההרג בתאונת דרכים בתל אביב. זהו איגלו קרח במדבר בצהרי יום חמסין. אין דברים כאלו. זוהי פיקציה גמורה, פנטזיה בה מתקיימת ישראל אחרת, וסאלח אבו לטיף אחר.

יגאל סרנה רואה עצמו פה לחלשים, למדוכאים, ולמופולים לרעה במדינה. כזה שאומר אמיתות שאף אחד לא רוצה לשמוע. זו מטרה ראויה, אך כשאדם כזה נזקק לפנטזיה גמורה כדי להצדיק את תפיסת עולמו מה זה אומר על האמיתות שלו? אחת מהשתיים, או שהאינטילגנציה שלו בעיתית, או שתפיסת העולם שלו מנותקת מהמציאות. עד כדי כך שצריך ליצור פנטזיות גמורות כדי לגשר בינה לבין המציאות בה אנו חיים. וצורך כזה הוא בהחלט פטתי.

היא הייתה דובר צה"ל הגרוע ביותר בהיסטוריה. יס-מנית שמונתה לתפקידה ע"י רמטכ"ל האגו טריף שהעדיף צייתנות על מקצועיות. זה לא הצדיק את הכוס המים שהטיחו בה תנועת המחאה בקיץ שעבר. אבל אתמול, בהפגנת השכונות, היס-מנית חזרה. הפעם יס-מנית של המון מפוחד מהלא נודע, ואת ההמון, היא ברפלקסיביות שרק ליס-מנים יש ריצתה במילות התססה, סער והסתה.

את פחדיהם של תושבי דרום ת"א יש להרגיע, לא ללבות את המתח שהם שרויים בו.

לה ולשכמותה אין מקום בפוליטיקה אחראית.

היס-מנית המוחלטת

הם ניקו לך את הבית יא חמור

הם ניקו לך את הבית יא חמור

ניקו לך את הלשכה ממישהו שלא היה צריך להיות שם מהתחלה.

אותו שלחתה להליכי פרישה מכובדים, אותם העפתה לכול הרוחות.

הלכלוך עלה למעלה – הערכים נשטפו באסלת ההשפלה הפומבית.

ובזכותך אדוני ראש הממשלה מקום העבודה הפך מסוכן ביותר עבור נשים ועוד יותר עבור בעלי ערכים אמיתיים.

שוקולד ועוגיות לאויבי ישראל

רק כך ניתן לתאר את הרעיון האוילי של ליברמן ו'ישראל ביתינו' להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפעילות אירגוני השמאל וזכויות האדם. זה בדיוק מה שהם חיכו לו, ילקקו את האצבעות מרוב תאווה.

מה רותם ודנון חושבים?

שהועדה תתן להם עוד הזדמנות לדמוגגיה שבעזרתה הם יקבלו עוד קולות?

חסר דמגוגיה ריקה מתוכן במדינה הזו? 

אי אפשר שלא לשאול

בעת של גיזענות וצביעות אי אפשר שלא לשאול את הטימטום הבלתי נמנע שאלות מספר.

"בנות ישראל לעם ישראל" זעקו המפגינים בבת ים, כביגול כדי למנוע נישואי תערובת. "תגידו, על מים גנובים ימתקו שמעתם?" הרי ככול שתגבירו את האיסורים כך תגבר הסקרנות, ועמה הפיתוי.

וצועד לו שם אדם חרדי, רב או אברך, ועיניו חזק, חזק, נאוצות בספר הקודש שבידיו. זהו מנהג ידוע, של הימנעות מפיתוי, שאפילו לא בטעות שיפלו עיניו על אישה. ואם אין הוא רואה נשים, איך הוא יודע שמתרועעות הן עם ערבים?

אי אפשר שלא לשאול.

ובהפגנת הנגד הסיסמא הידועה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" נשמעת בגאון. "תגידו, בשכם ובג'נין גם צעקתם כך ברחובות?"

אי אפשר שלא לשאול.

ואת תשומת לב הצלמים במקום לכד מפגין עם השלט "אם ערבי יתחיל עם אחותי? אשאל אותו עם יש לו אח בשבילי." יעאני גיבור, מתריס מול המפגינים שהוא גם אוהב ערבים וגם אוהב גברים. "תגיד, ומהכפר של אותו ערבי תצא בשלום אחרי שאלה כזו?"

את זה אי אפשר שלא לשאול.

אי אפשר שלא לשאול, כי בגזענות חיבים להילחם, אבל לא בעזרת צביעות, חד צדדיות, בורות, התנשאות וגזענות מוסוות.

כלאטמה ביד היוצר

אתר ביקורת התקשורת הימני לאטמה וגולת הכותרת שלו, הסטירה "מהדורת השבט", צבר וצובר כמות מכובדת של אוהדים ברשת הישראלית והיהודית בחו"ל. הפרודיה שעושה רונית אברהמוף על גל גבאי היא עוקצנית ואכזרית בהתאם לכול כללי הסאטירה. עם זאת מערכון החד גדיא שלהם אינו סאטירה ואינו פארודיה ואף אינו מחאה, כי אם פרנויה. מערכון המכליל את כול החולקים על הימין הישראלי בחטיבה אחת מיריב אופנהיימר ועד אחמדיניגאד הוא מקרה קלאסי של 'כולם אותו דבר וכול העולם נגדנו ורק אנחנו צדיקים תמימים'. תופעה דומה קימת בקרב 'הקרן החדשה לישראל' וקהילת אירגוני זכויות האזרח בישראל הרואים בכול ביקורת המושמעת כלפיהם אקט של רדיפה.

השילוב של קללות ומוזיקה כלפי אותם אישים במערכון אינו שונה ממה שאוהדי כדורגל עושים, וכך משרת את מקטרגיהם הגדולים של ישראל ושל מפעל ההתנחלויות, ובכך איני מתכוון ליריב אופנהיימר או למישהו אחר מתנועת 'שלום עכשיו', כי אם למפיצי שטנה מיומנים ומתמידים כדוגמת מקס בלומנטל, למי שאינו מכיר את המי ומי ברשימת שונאי ישראל האמיתיים.

ערוותו הפרובינציאלית של ביבי

המשבר עם ארה"ב נרגע, בערך, ועמו למדנו דבר חשוב על ראש ממשלתנו. שתצלומים עם שועי עולם חשובים לו עד כך שאפשר ללחוץ עליו בעזרתם על נושאים שבנפשו ובנפשנו. וכך לראש ממשלה לחיץ, שפגיעותו ללחצים נחשפת כמעט כול יום, נחשפה עוד חולשה, מיותרת ומרגיזה. עם הממשל האמריקאי לא רוצה להיפגש עם ראש הממשלה הנבחר של ממשלת ישראל, זו זכותו, לא צריך להתבכיין בגלל זה, לא להתגמגם, לא להתחסד וגם לא להתרגז.
במשבר הנוכחי האשם הוא בצד האמריקאי, לצעקות העלבון שלהם יש אפס אמינות לנוכח השקט שלהם סביב ככר דלאל מוגרבי ברמאללה. האירוניה שבדבר היא שרק בגלל זעקות השמאל נסוגו האמריקאים. והשמאל הישראלי הוא שהציל את ירושלים ונתן לביב את הפוטו אופ עם נשיא ארה"ב שהוא כ"כ כמה לו.

רב פורנוגרפי

תחשבו על אדם עם עקרונות, עקרונות חשובים גבוהים ובלתי מתפשרים. חשוב לו להכניס תצלומים פורנוגרפיים לבית הכנסת, ולא סתם, אלא פוסטרים ענקיים, שמכסים קירות, וכול איבר מוצנע, של גבר ואישה, חשוף וגלוי לכול, בפוסטרים שמכסים כול קיר וקיר ואפילו את ארון התורה עצמו.

ולא רק זה, אם מישהו אומר לו שאסור, ידרוש הוא את פיטוריו.

לאיש הזה קוראים הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה, בית הכנסת הוא צה"ל והפוסטרים הם הפוליטיקה שהוא וצוערי שמשון החדירו לתוך הצבא. פוליטיקה שמקומה בחוץ. פוליטיקה שכול חייל וקצין שם בצד וממלא הוראות גם אם פוליטית הוא מתנגד להם. תהפוך את בית הכנסת לבית זונות הוא יהיה בתי זונות, תהפוך את הצבא לזירה של מלחמות פוליטיות, בא כול רב הוא גנרל, לא יהיה צבא ואנו לא נהיה עם.

הנאום הכמעט טוב של ביבי

נתניהו נשא נאום באו"ם. נאום חשוב נאום טוב. לצאת מול אחמאדאיניג'ד והשקרים שלו, זה חשוב, פשוט אבל חשוב, חשוב מאוד. לדרוש מהאו"ם יושרה זה לא פשוט, מאוד לא פשוט, אבל חשוב, הרבה יותר חשוב. אבל בפרט אחד חשוב הוא פישל, הוא חזר מספר פעמים על המשפט ZIONISM IS RACISM, משפט שיקרי, נבזי, שיש לצאת נגדו וטוב שיצא נגדו, אך שחזר עליו כלשונו, קידם אותו ואת המסר הנקלה. מסר אותו מקדמים אותם גורמים המשחיתים את האו"ם. היה טוב יותר אם היה מנסח בקצרה משפט או פיסקה המוכיחים הפוך. ZIONISM IS THE NATIONAL LIBERATION MOVEMENT OF THE JEWISH PEOPLE, AND THEREFORE AN OPPONENT OF RACISM, WHICH SOUGHT TO SUBJUGATE ALL PEOPLES.

חושם ימני

חושם ימני מחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית. מחפש. אחרי שנים שהתנגד, אחרי שסוף סוף נבחר לשלטון על בסיס לא למדינה פלסטינית, אחרי שסוף סוף הקים ממשלה, ורק אחרי שאיום חילוקי עם המעצמה האם עלה, אז חושם ימני נזעק והתכנס לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, וע"כ הוא חושם.

חושם פרלמנטרית מתארחת אצל 'לונדון וקרשנבאום' ומצהירה בחיוך רחב על עקרונות האלטרנטיבה החדשה. שהם "הערבים לעולם לא יכירו בקיומנו" זה לא עקרון זו עובדה, נכונה לא נכונה (היא נכונה). עיקרון הוא משהוא שאת/ה מאמין בו כנכון וצודק ותקדם אותו בין אם העובדות בשטח הם כאלו או הפוכות מהם. רק חושם יתבלבל בין עובדות לעקרונות.

חושם אקדמאי וחושם ביטחוני נפגשים לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, עכשיו, כשהנושא בוער. חיפשו, חיפשו ומה מצאו? – ירדן. למעלה מ 20 שנה אחרי שזרקו אופציה זו לכול הרוחות בשמחה ובששון, הם נזכרו בה. למעלה מ 20 אחרי שירדן ויתרה על הגדה, בחוסר רצון אך באנחת רוחה גוברת והולכת, הם יענינו אותה לחזור? למה לה? בגלל החיוך של ציפי חוטבלי? חושם פתטי.

חושם פרלמנטרי רוצה להעביר חוק האומר "ירדן היא המדינה הפלסטינית" כמוהו כחוק האומר לשמש "ממחר תזרחי במערב ותשקעי במזרח" חושם ליצני.

חושם מינסטריאלי רוצה להעביר את חוק הנקבה, בבחינת להגיד לאנשים מה לחשוב ומה להרגיש. הנקבה היא חלק מאידיאולוגיה ותפיסת עולם, רובה מעוותת מוסרית והיסטורית. מול אידיאולוגיה מציבים אידיאולוגיה, מציבים עבדות ומציבים אמות מידה מוסריות. ומי שאינו מאמין שלזכות תפיסת עולמו עומדים העובדות ההיסטוריות והמוסר האנושי – שום חוק בעולם לא יפצה על חוסר אמונתו.

חושם ליברמני שולח אצבע שלישית לארה"ב, שרואה בחמאס אירגון טרור ומקשקש בזנבו מול רוסיה הרואה בו אירגון לגיטימי. חושם כזה לא צריך להחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו – בטח לא שר החוץ.

פסטיבל השטויות של ליברמן ותזמורתו.

הצהרתו המתהדהדת של שר החוץ החדש שלנו, אביגדור ליברמן, שהוא מתנגד למדינה פלסטינית, הביאה אישים נוספים החושבים כמוהו להפיץ דע זו. כולם חוזרים על אותם מוטיבים בצורה ציורית יותר או פחות, לפיה מדינה פלסטינית זה רע וככול שנתרחק מזה כן ייטב – אלטרנטיבה אין להם. וממתי העדר אלטרנטיבה היא יותר טובה מפתרון? נדיר מאוד אם בכלל.

רק פרט אחד עומד לזכותה של עמדה זו, הזיהוי האסוציאטיבי אצל כולנו של מסירת שטחים עם מדינה פלסטינית ומדינה פלסטינית עם טרור. אך זיהוי זה הוא אסוציאטיבי בלבד, בפועל לא כל מסירת שטחים פרושה מדינה פלסטינית. כך למשל החמסטן בעזה אינה מדינה כי אם מוצב צבאי קידמי של משטר האייטולות באיראן ובני בריתם העיקריים בעולם הערבי סוני, תנועת האחים המוסלמים הגזענית. זוהי ברית של פשיסטים רצחניים שלא מחפשת את טובת האזרחים החיים ברצועה כפי שמדינה אמורה לעשות. גם ארץ הכנופיות שהקימו בזמנו עראפת ומרוואן ברגותי וחבריהם ברחבי יהודה ושומרון לא היתה מדינה פלסטינית כי אם ארץ כנופיות ומרצחים. מאנשים המתיימרים להציע אלטרנטיבה לרעיון שהוא בגדר קונצנזוס עולמי, אפשר היה לצפות שיידעו להבדיל בין האסוציאטיבי למעשי, אך זו מלכודת שכולנו עלולים ליפול בה, ולכן זה נסלח.

אין זה משנה את העובדה שבפועל לא כל מסירת שטחים היא הקמת מדינה פלסטינית.

עובדה שמתחדדת כשבוחנים את דבריהם של ליברמן ושות' לעומק.

דבר ראשון שמתגלה הוא שאין הרבה עומק לדבריהם, הם מסתכמים בנימוק אחד, מדינה פלסטינית תשמש כלי לטרור ולהשמדת את ישראל. טיעון חשוב אך עם בעיה אחת יסודית, אם מדינה היא כלי, כלי לכול דבר שהוא למעט שרות אזרחיה, היא אינה מדינה.

איך שאל חגי סגל? "הם רוצים מדינה פלסטינית?"

זהו, שלא, כי מדינה היא יעד, וכשהיא מושגת יש לה חובות כלפי אזרחיה, חובות סוציאליות, ביטחוניות, עניינים של חוק וסדר ומשפט, חינוך, בריאות וכדומה. הכפפת המדינה לרעיונות אחרים, חלומות אידאולוגים או אימפריאלים, מחבל ביעילות עבודתה של המדינה ומערער את יסודותיה, כך נפלה ברה"מ, כך מתערערת הכלכלה האיראנית, כך חדלו צפ' קוראה, קמבודיה בתקופת פול פוט וזימבבוה כעת מלהיות מדינות בפועל, וכך הידרדרו כול השטחים שנמסרו להנהגה הפלסטינית לאנרכיה גמורה ועוני מחפיר, כי שליטיהם הכפיפו אותם ואת תושביהם לאידיאל 'עליון' מעבר ובמקום חובותיה של המדינה כלפי אזרחיה והוא חיסול מדינת ישראל ורצח תושביה.

בהקשר זה חשוב לזכור שלתהליך אוסלו ההנהגה הפלסטינית ה"מתונה" (פרגמטית הוא מונח יותר נכון) נגררה, ועוד קודם לעליית ממשלת הימין בישראל דיברו הם ואומרי ההן שלהם בשמאל הקיצוני, כדוגמת מירון בינבינישתי ואחרים, על כך שההזדמנות להקמת שתי מדינות לשני עמים הולכת ופוחתת. זה היה הכנה לתרגיל התחמקות שקוף מפתרון שתי המדינות לשני עמים. פתרון שההנהגה הפלסטינית לדורותיה התנגדה לו ולחמה בו. עוד מאז שהוצע לראשונה בשנת 1937 בועדת פיל ועד היום, כפי שמתגלה כעת בסירובו של מחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני והבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. במקום זאת הם דחפו וקידמו פתרונות אחרים, כשהבולט בהם הוא רעיון המדינה הערבית האחת בין הירדן לים. רעיון שנכשל פעם ועוד פעם. הוא נכשל עת נס אליו ערפאת מקמפ דיויד, הוא כשל כול יום מחדש, כשהגרסא האיסלמיסתית חמאסניקית שלו מתנפצת כול יום מול חומות עזה. זה נכשל ב 30 שנות הטרור של אש"ף. והוא כשל בגדול לאחר שהמופתי הוביל את הפלסטנים ואת מרבית העולם הערבי למהלך צבאי קרימינלי כנגד החלטת האומות המאוחדות והביא על הפלסטינים את הנקבה שלהם.

ועם כזו היסטוריה של כישלונות למה להוטים ליברמן ואחרים לצרף אותנו להיסטוריה מפוארת זו של אסונות?

בואו נחשוב רגע אחד על האלטרנטיבה שהם יכולים להציע? אפשרות זמינה אחת, וזה רק ניחוש, היא מדינה אחת עם רוב ערבי, מדינה זו תהיה במקרה ה"טוב" מדינת אפרטהייד אנטי יהודית, ובמקרה הרע (מאוד) מדינת ג'נוסייד אנטי יהודית. האפשרות השנייה והפחות זמינה היא מדינה אחת עם רוב יהודי, איך היא תושג? לא ברור. אמצעים ברוטליים רק ייצרו חזית אחת נגדנו שבה מרבית העולם, כולל המערב יהיה עם איראן. אמצעים אחרים זה כבר חלק מהתוכן/העומק של האלטרנטיבה שהם לא מציגים.

בפועל ממשלת ישראל קיבלה את רעיון שתי המדינות לשני עמים, ליברמן עשה זאת כשהצהיר שיכבד את ההסכמים שממשלות קודמות חתמו, הסכמים שהיו כולם ברוח, יעד ותוכן שתי מדינות לשני עמים, ונתניהו כשדרש מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני הבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. כי בפועל פשוט אין פתרון אחר, יש כאן שני עמים, שלא מתלהבים אחד מהשני ולא חיים בשלום אחד עם השני. נתינת מדינה לכול אחד מהם תיתן לכול אחד את הריבונות לה הוא זכאי ותאפשר לו להתעסק בענייניו הוא, ולא להסתבך בתוך החיים של השני.

נכון ואסור לשכוח שהפלסטינים אכן השתמשו בשטחים שנמסרו לשלטונם למטרות אלימות, אך לא מתוך רצונם במדינה פלסטינית, אלא מתוך שלילתם את זכותנו להתקיים. זהו הבדל מהותי, כי מה שנכשל כאן הוא לא רעיון שתי המדינות לשני עמים, אלא ניסיונם של הפלסטינים לחמוק ממנו. וחובתנו להזכיר זאת לכל הלוקחים חלק במו"מ הבינ"ל, ואבוי לנציגינו למו"מ אם לא יעשו זאת. אך בו בעת, כלפי פנים אסור לנו להתעלם מהעובדה שאין פתרון אחר.

בפועל מה שעושה תזמורת ה"לא למדינה פלסטינית" זה לתת אליבי לאותה הנהגה פלסטינית שמחפשת נואשות להתחמק מהתחיבות זו. החמור הוא שכך הם יאפשרו לה גם להתחמק וגם לזרוק את האשמה עלינו, בבחינת הקורבנות הופכים לנאשמים בפשע שבוצע בהם – בנו. זה כבר חוסר אחריות ושטות גמורה. ובשפה ברורה יותר – פריאריות גמורה.