יש לנו זכות מלאה לפחד ממדינה פלסטינית

יש לנו זכות מלאה לפחד ממדינה פלסטינית, לאור ההיסטוריה העיקבית של הטרור והדבל טוק הפלסיטיני, יש לנו זכות מלאה לפחד מישות כזאת.
אך באותה מידה אסור לנו להתחמק מהאחריות ולהכיר בעובדה, שהפתרון היחיד לסכסוך הזה הוא שתי מדינות לשני עמים. מדינה ערבית פלסטינית לצד מדינה יהודית ישראלית.
על החבל הדק הזה קשה מאוד ללכת, אבל אנחנו לא לבד עליו...

חושם ימני

חושם ימני מחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית. מחפש. אחרי שנים שהתנגד, אחרי שסוף סוף נבחר לשלטון על בסיס לא למדינה פלסטינית, אחרי שסוף סוף הקים ממשלה, ורק אחרי שאיום חילוקי עם המעצמה האם עלה, אז חושם ימני נזעק והתכנס לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, וע"כ הוא חושם.

חושם פרלמנטרית מתארחת אצל 'לונדון וקרשנבאום' ומצהירה בחיוך רחב על עקרונות האלטרנטיבה החדשה. שהם "הערבים לעולם לא יכירו בקיומנו" זה לא עקרון זו עובדה, נכונה לא נכונה (היא נכונה). עיקרון הוא משהוא שאת/ה מאמין בו כנכון וצודק ותקדם אותו בין אם העובדות בשטח הם כאלו או הפוכות מהם. רק חושם יתבלבל בין עובדות לעקרונות.

חושם אקדמאי וחושם ביטחוני נפגשים לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, עכשיו, כשהנושא בוער. חיפשו, חיפשו ומה מצאו? – ירדן. למעלה מ 20 שנה אחרי שזרקו אופציה זו לכול הרוחות בשמחה ובששון, הם נזכרו בה. למעלה מ 20 אחרי שירדן ויתרה על הגדה, בחוסר רצון אך באנחת רוחה גוברת והולכת, הם יענינו אותה לחזור? למה לה? בגלל החיוך של ציפי חוטבלי? חושם פתטי.

חושם פרלמנטרי רוצה להעביר חוק האומר "ירדן היא המדינה הפלסטינית" כמוהו כחוק האומר לשמש "ממחר תזרחי במערב ותשקעי במזרח" חושם ליצני.

חושם מינסטריאלי רוצה להעביר את חוק הנקבה, בבחינת להגיד לאנשים מה לחשוב ומה להרגיש. הנקבה היא חלק מאידיאולוגיה ותפיסת עולם, רובה מעוותת מוסרית והיסטורית. מול אידיאולוגיה מציבים אידיאולוגיה, מציבים עבדות ומציבים אמות מידה מוסריות. ומי שאינו מאמין שלזכות תפיסת עולמו עומדים העובדות ההיסטוריות והמוסר האנושי – שום חוק בעולם לא יפצה על חוסר אמונתו.

חושם ליברמני שולח אצבע שלישית לארה"ב, שרואה בחמאס אירגון טרור ומקשקש בזנבו מול רוסיה הרואה בו אירגון לגיטימי. חושם כזה לא צריך להחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו – בטח לא שר החוץ.

פסטיבל השטויות של ליברמן ותזמורתו.

הצהרתו המתהדהדת של שר החוץ החדש שלנו, אביגדור ליברמן, שהוא מתנגד למדינה פלסטינית, הביאה אישים נוספים החושבים כמוהו להפיץ דע זו. כולם חוזרים על אותם מוטיבים בצורה ציורית יותר או פחות, לפיה מדינה פלסטינית זה רע וככול שנתרחק מזה כן ייטב – אלטרנטיבה אין להם. וממתי העדר אלטרנטיבה היא יותר טובה מפתרון? נדיר מאוד אם בכלל.

רק פרט אחד עומד לזכותה של עמדה זו, הזיהוי האסוציאטיבי אצל כולנו של מסירת שטחים עם מדינה פלסטינית ומדינה פלסטינית עם טרור. אך זיהוי זה הוא אסוציאטיבי בלבד, בפועל לא כל מסירת שטחים פרושה מדינה פלסטינית. כך למשל החמסטן בעזה אינה מדינה כי אם מוצב צבאי קידמי של משטר האייטולות באיראן ובני בריתם העיקריים בעולם הערבי סוני, תנועת האחים המוסלמים הגזענית. זוהי ברית של פשיסטים רצחניים שלא מחפשת את טובת האזרחים החיים ברצועה כפי שמדינה אמורה לעשות. גם ארץ הכנופיות שהקימו בזמנו עראפת ומרוואן ברגותי וחבריהם ברחבי יהודה ושומרון לא היתה מדינה פלסטינית כי אם ארץ כנופיות ומרצחים. מאנשים המתיימרים להציע אלטרנטיבה לרעיון שהוא בגדר קונצנזוס עולמי, אפשר היה לצפות שיידעו להבדיל בין האסוציאטיבי למעשי, אך זו מלכודת שכולנו עלולים ליפול בה, ולכן זה נסלח.

אין זה משנה את העובדה שבפועל לא כל מסירת שטחים היא הקמת מדינה פלסטינית.

עובדה שמתחדדת כשבוחנים את דבריהם של ליברמן ושות' לעומק.

דבר ראשון שמתגלה הוא שאין הרבה עומק לדבריהם, הם מסתכמים בנימוק אחד, מדינה פלסטינית תשמש כלי לטרור ולהשמדת את ישראל. טיעון חשוב אך עם בעיה אחת יסודית, אם מדינה היא כלי, כלי לכול דבר שהוא למעט שרות אזרחיה, היא אינה מדינה.

איך שאל חגי סגל? "הם רוצים מדינה פלסטינית?"

זהו, שלא, כי מדינה היא יעד, וכשהיא מושגת יש לה חובות כלפי אזרחיה, חובות סוציאליות, ביטחוניות, עניינים של חוק וסדר ומשפט, חינוך, בריאות וכדומה. הכפפת המדינה לרעיונות אחרים, חלומות אידאולוגים או אימפריאלים, מחבל ביעילות עבודתה של המדינה ומערער את יסודותיה, כך נפלה ברה"מ, כך מתערערת הכלכלה האיראנית, כך חדלו צפ' קוראה, קמבודיה בתקופת פול פוט וזימבבוה כעת מלהיות מדינות בפועל, וכך הידרדרו כול השטחים שנמסרו להנהגה הפלסטינית לאנרכיה גמורה ועוני מחפיר, כי שליטיהם הכפיפו אותם ואת תושביהם לאידיאל 'עליון' מעבר ובמקום חובותיה של המדינה כלפי אזרחיה והוא חיסול מדינת ישראל ורצח תושביה.

בהקשר זה חשוב לזכור שלתהליך אוסלו ההנהגה הפלסטינית ה"מתונה" (פרגמטית הוא מונח יותר נכון) נגררה, ועוד קודם לעליית ממשלת הימין בישראל דיברו הם ואומרי ההן שלהם בשמאל הקיצוני, כדוגמת מירון בינבינישתי ואחרים, על כך שההזדמנות להקמת שתי מדינות לשני עמים הולכת ופוחתת. זה היה הכנה לתרגיל התחמקות שקוף מפתרון שתי המדינות לשני עמים. פתרון שההנהגה הפלסטינית לדורותיה התנגדה לו ולחמה בו. עוד מאז שהוצע לראשונה בשנת 1937 בועדת פיל ועד היום, כפי שמתגלה כעת בסירובו של מחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני והבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. במקום זאת הם דחפו וקידמו פתרונות אחרים, כשהבולט בהם הוא רעיון המדינה הערבית האחת בין הירדן לים. רעיון שנכשל פעם ועוד פעם. הוא נכשל עת נס אליו ערפאת מקמפ דיויד, הוא כשל כול יום מחדש, כשהגרסא האיסלמיסתית חמאסניקית שלו מתנפצת כול יום מול חומות עזה. זה נכשל ב 30 שנות הטרור של אש"ף. והוא כשל בגדול לאחר שהמופתי הוביל את הפלסטנים ואת מרבית העולם הערבי למהלך צבאי קרימינלי כנגד החלטת האומות המאוחדות והביא על הפלסטינים את הנקבה שלהם.

ועם כזו היסטוריה של כישלונות למה להוטים ליברמן ואחרים לצרף אותנו להיסטוריה מפוארת זו של אסונות?

בואו נחשוב רגע אחד על האלטרנטיבה שהם יכולים להציע? אפשרות זמינה אחת, וזה רק ניחוש, היא מדינה אחת עם רוב ערבי, מדינה זו תהיה במקרה ה"טוב" מדינת אפרטהייד אנטי יהודית, ובמקרה הרע (מאוד) מדינת ג'נוסייד אנטי יהודית. האפשרות השנייה והפחות זמינה היא מדינה אחת עם רוב יהודי, איך היא תושג? לא ברור. אמצעים ברוטליים רק ייצרו חזית אחת נגדנו שבה מרבית העולם, כולל המערב יהיה עם איראן. אמצעים אחרים זה כבר חלק מהתוכן/העומק של האלטרנטיבה שהם לא מציגים.

בפועל ממשלת ישראל קיבלה את רעיון שתי המדינות לשני עמים, ליברמן עשה זאת כשהצהיר שיכבד את ההסכמים שממשלות קודמות חתמו, הסכמים שהיו כולם ברוח, יעד ותוכן שתי מדינות לשני עמים, ונתניהו כשדרש מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני הבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. כי בפועל פשוט אין פתרון אחר, יש כאן שני עמים, שלא מתלהבים אחד מהשני ולא חיים בשלום אחד עם השני. נתינת מדינה לכול אחד מהם תיתן לכול אחד את הריבונות לה הוא זכאי ותאפשר לו להתעסק בענייניו הוא, ולא להסתבך בתוך החיים של השני.

נכון ואסור לשכוח שהפלסטינים אכן השתמשו בשטחים שנמסרו לשלטונם למטרות אלימות, אך לא מתוך רצונם במדינה פלסטינית, אלא מתוך שלילתם את זכותנו להתקיים. זהו הבדל מהותי, כי מה שנכשל כאן הוא לא רעיון שתי המדינות לשני עמים, אלא ניסיונם של הפלסטינים לחמוק ממנו. וחובתנו להזכיר זאת לכל הלוקחים חלק במו"מ הבינ"ל, ואבוי לנציגינו למו"מ אם לא יעשו זאת. אך בו בעת, כלפי פנים אסור לנו להתעלם מהעובדה שאין פתרון אחר.

בפועל מה שעושה תזמורת ה"לא למדינה פלסטינית" זה לתת אליבי לאותה הנהגה פלסטינית שמחפשת נואשות להתחמק מהתחיבות זו. החמור הוא שכך הם יאפשרו לה גם להתחמק וגם לזרוק את האשמה עלינו, בבחינת הקורבנות הופכים לנאשמים בפשע שבוצע בהם – בנו. זה כבר חוסר אחריות ושטות גמורה. ובשפה ברורה יותר – פריאריות גמורה.