אי אפשר שלא לשאול

בעת של גיזענות וצביעות אי אפשר שלא לשאול את הטימטום הבלתי נמנע שאלות מספר.

"בנות ישראל לעם ישראל" זעקו המפגינים בבת ים, כביגול כדי למנוע נישואי תערובת. "תגידו, על מים גנובים ימתקו שמעתם?" הרי ככול שתגבירו את האיסורים כך תגבר הסקרנות, ועמה הפיתוי.

וצועד לו שם אדם חרדי, רב או אברך, ועיניו חזק, חזק, נאוצות בספר הקודש שבידיו. זהו מנהג ידוע, של הימנעות מפיתוי, שאפילו לא בטעות שיפלו עיניו על אישה. ואם אין הוא רואה נשים, איך הוא יודע שמתרועעות הן עם ערבים?

אי אפשר שלא לשאול.

ובהפגנת הנגד הסיסמא הידועה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" נשמעת בגאון. "תגידו, בשכם ובג'נין גם צעקתם כך ברחובות?"

אי אפשר שלא לשאול.

ואת תשומת לב הצלמים במקום לכד מפגין עם השלט "אם ערבי יתחיל עם אחותי? אשאל אותו עם יש לו אח בשבילי." יעאני גיבור, מתריס מול המפגינים שהוא גם אוהב ערבים וגם אוהב גברים. "תגיד, ומהכפר של אותו ערבי תצא בשלום אחרי שאלה כזו?"

את זה אי אפשר שלא לשאול.

אי אפשר שלא לשאול, כי בגזענות חיבים להילחם, אבל לא בעזרת צביעות, חד צדדיות, בורות, התנשאות וגזענות מוסוות.

השמאל הישראלי חוסל ע"י הקליינברגיזם

אצל אביעד קליינברג כולם חשודים במותו של השמאל הישראלי, בין אם זה יגאל עמיר המרושע או אהוד ברק אותו הוא מצא אשם. מבחינתו כול מי שהוא חיצוני להגדרה הצרה שלו של שמאל חשוד או אשם על בטוח. חוץ ממנו הוא ומדומיו כמובן.
זה שההגדרה הצרה שלו של שמאל הוציאה מתוך המחנה כול מי שחלק על העובדות האלוהיות (אך הלא תמיד מציאותיות) שישראל/הכיבוש תמיד אשמה, כול מי שהיתה לו מודעות ביטחונית אפילו קטנה, וגם את העובדות שלא תמיד היו נוחות לדוגמא הקדושה הוציאו מתוך מחנם הקטן, כגון הברוטאליות הפלסטינית, ההסתה הפלסטינית, אי יכולתם להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. התעלמותו של השמאל הקליינברגי מדאגות הביטחון של האזרח הישראלי, הוציאו את מרבית אזרחי ישראל מאותו שמאל אקסלוסיבי ואופנהימרי. ועצם העובדה שאנחנו חושבים שאנחנו צודקים עושה אותנו אוטומטית אשמים מבחינתם, אפילו אם בחינת העובדות מכריע לטובתנו, לה אין שום חלק מחיסול "השמאל הישראלי". אולי מפני שקליינברג ודומיו מעולם לא היו שמאל, אלא רק פוזה אליטיסטית וסטייליסטית.

סרבנות במבחן המוסר

סרבנות טוב או רע?
ברמה העקרונית השאלה היא באילו ערכים את או אתה מאמינים. הדמוקרטיה ובמידה רבה גם היהדות מושתתות על ערך החיים, ערך השם את האדם במרכז אך המסגרת הטובה ביותר להגן עליו היא המדינה הדמוקרטית. מדינה שכדי להתקיים זקוקה לארגון פנימי ולנאמנות התושבים כלפי המוסדות המקימים אותה. נאמנות המושתת על האימון שהעומדים בראש אותם מוסדות עושים את אשר עושים לא רק המדינה כישות על גם לטובתו של כול אזרח ואזרח.
מלחמה מותחת נאמנות זו לקיצוניות כמעט בלתי נתפסת, מפני שכדי לשמר חיים צריך להקריב חיים.
אפשר להבין זאת כצורך לגטימי בהגנה עצמית, אך אם מפקידים בידי מנהיגים חיי אדם, קרי את הסמכות להחליט על חיים ומות, כוח זה יכול להשחית אותם ולהביא להחלטות שהן זלזול גמור בחיי אדם.
סכנה זו מחיבת קיומו של ניגוד לא פחות אבסורדי מהמלחמה עצמה.
כי מצד אחד על החוק, האמצעי העיקרי לקיומה של כול ישות מדינית ובמיוחד הדמוקרטיה, חייב לאסור על הסרבנות בכול תוקף, כי אחרת פירושו ערעור שלטון החוק, ודווקא כשמדובר בנאמנויות הגבוהות ביותר, ערעורו הוא המסוכן ביותר, כי אלו הן החיוניות ביותר לקיומה של מדינה.
אך מצד שני המערכת הא פורמלית חיבת להתיר את הסרבנות ולסלוח לקיומה, כי היא חלק מתרבות המחאה, שזכות קיומה חיוני לדמוקרטיה כמו שלטון החוק, וכך היא גם מזכירה לעומדים בראש שגם הם נשפטים על נאמנותם ואחריותם לערך החיים.
עם זאת, ערך החיים כערך יסוד וכערך עליון, אינו פוסח על אף אחד, גם לא על הסרבנים והקוראים לסרבנות. וכשאויב פוגע באזרחים בכוונה תחילה ערך החיים מחייב להגן עליהם, והסרבן שולל מהם את זכות ההגנה בנימוקי מוסר הוא מוסרית רואה את רציחתם ושחיטתם כחיובית. הדבר זהה לשוטר בתפקיד המסרב להגן על אזרח מתקיפה אלימה (זכות היוצרים לנימוק קולע זה היא לעופר גלעד מהפורומים של תפוז).
סרבן שכזה, במציאות שכזו, בין מגיע מימין או משמאל, שם את דעותיו מעל ערך החיים ומקריב אחרים על מזבח אמונותיו. מוסרית אדם כזה אינו שונה מזה המשלח מתאבד ממולכד להתפוצץ ברחוב הומה אנשים.
ולמי יש זכות לדרוש מאיתנו לוותר על הכיבוש או לחלופין לספח התנחלויות?
לזה שהפקיר אותנו לאימת הטרור, או זה שחירף נפשו למענינו?

באסה שמאלנית

קניתי במיוחד את עותק "העיר" עם התצלום של השופט גולדסטון בחזית, הבטיחו את כול הדו"ח בלי צנזורה בעמוד 42. הגעתי לעמוד 42 ומה קיבלתי, ראיון כללי עם כבוד השופט וארבע עדויות מתוך המאות שיש בדו"ח. איזו באסה; איזו צנזורה; איזה שמאלנים, גם משקרים, גם מצנזרים, גם לקחו לי חמישה שקלים.
מעבר לציניות זהו סיפור עצוב, כי השמאל הספיציפי הזה, זה שמאחורי עיתון העיר, הפך מזמן לכת הסגורה בתוך הזיותיה.