לירון לונדון אין שירים פשיסטים. הוא לא מסוגל ליצור שירים פשיסטים. שזהו כמובן דבר מעולה.
האנשת הסובב אותנו, אדמה, בית, מכונית, בעלי חיים, מזג אויר, ים ועוד, זה דבר נורמלי, חלק בלתי נפרד מהיצירה הספרותית. וכשהסיטואציה הריגשית היא חזקה, כך גם עוצמת הקשר בין המאניש למאנש.
ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.
הוא משפט שמוחה על המלחמה ונגדה. הדם פה הוא גוף מזהם ומתבזבז, במקום מים, במקום דבש, ובבזבוזו אין הוא מקדש דבר. וככזה הוא מנוגד לערכי הפשיזם. כך גם הסיומת
אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות,
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות.
תקווה מובהקת לשלום, כשידוע שבקרב הפשיזם המלחמה היא האידיאל.
כמו הרבה יוצרים ירון לונדון הוא ביקורתי מאוד כלפי עצמו, אך שיר זה ומילותיו החזקות מראה שערכי השמאל, של התקווה לשלום, של הסלידה משפיכות דמים, של התקווה לסוף המלחמה/המרדף יכולים לבוא ובאים כחטיבה אחת, עם מודעות היסטורית, מחויבות למשימה והרעות, שמעולם לא היתה, לא ימין ולא שמאל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה