יש לנו זכות מלאה לפחד ממדינה פלסטינית

יש לנו זכות מלאה לפחד ממדינה פלסטינית, לאור ההיסטוריה העיקבית של הטרור והדבל טוק הפלסיטיני, יש לנו זכות מלאה לפחד מישות כזאת.
אך באותה מידה אסור לנו להתחמק מהאחריות ולהכיר בעובדה, שהפתרון היחיד לסכסוך הזה הוא שתי מדינות לשני עמים. מדינה ערבית פלסטינית לצד מדינה יהודית ישראלית.
על החבל הדק הזה קשה מאוד ללכת, אבל אנחנו לא לבד עליו...

חושם ימני

חושם ימני מחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית. מחפש. אחרי שנים שהתנגד, אחרי שסוף סוף נבחר לשלטון על בסיס לא למדינה פלסטינית, אחרי שסוף סוף הקים ממשלה, ורק אחרי שאיום חילוקי עם המעצמה האם עלה, אז חושם ימני נזעק והתכנס לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, וע"כ הוא חושם.

חושם פרלמנטרית מתארחת אצל 'לונדון וקרשנבאום' ומצהירה בחיוך רחב על עקרונות האלטרנטיבה החדשה. שהם "הערבים לעולם לא יכירו בקיומנו" זה לא עקרון זו עובדה, נכונה לא נכונה (היא נכונה). עיקרון הוא משהוא שאת/ה מאמין בו כנכון וצודק ותקדם אותו בין אם העובדות בשטח הם כאלו או הפוכות מהם. רק חושם יתבלבל בין עובדות לעקרונות.

חושם אקדמאי וחושם ביטחוני נפגשים לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, עכשיו, כשהנושא בוער. חיפשו, חיפשו ומה מצאו? – ירדן. למעלה מ 20 שנה אחרי שזרקו אופציה זו לכול הרוחות בשמחה ובששון, הם נזכרו בה. למעלה מ 20 אחרי שירדן ויתרה על הגדה, בחוסר רצון אך באנחת רוחה גוברת והולכת, הם יענינו אותה לחזור? למה לה? בגלל החיוך של ציפי חוטבלי? חושם פתטי.

חושם פרלמנטרי רוצה להעביר חוק האומר "ירדן היא המדינה הפלסטינית" כמוהו כחוק האומר לשמש "ממחר תזרחי במערב ותשקעי במזרח" חושם ליצני.

חושם מינסטריאלי רוצה להעביר את חוק הנקבה, בבחינת להגיד לאנשים מה לחשוב ומה להרגיש. הנקבה היא חלק מאידיאולוגיה ותפיסת עולם, רובה מעוותת מוסרית והיסטורית. מול אידיאולוגיה מציבים אידיאולוגיה, מציבים עבדות ומציבים אמות מידה מוסריות. ומי שאינו מאמין שלזכות תפיסת עולמו עומדים העובדות ההיסטוריות והמוסר האנושי – שום חוק בעולם לא יפצה על חוסר אמונתו.

חושם ליברמני שולח אצבע שלישית לארה"ב, שרואה בחמאס אירגון טרור ומקשקש בזנבו מול רוסיה הרואה בו אירגון לגיטימי. חושם כזה לא צריך להחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו – בטח לא שר החוץ.

ארכאולוגית צמרות ברמת גן

ברחוב שקט ברמת גן, הנחבא בין רחובותיה הסואנים, על פנס רחוב מוסתר ע"י ענפי הצמרות, נמצא סטיקר בחירות ישן אך שמור היטב. ותכולתו נחשפת כל עת בענפים הרוח נושבת והיא אומרת, "אהוד ברק, למען עתיד ילדינו."
אך תחושת הפספוס הזאת,
האם יש מישהו שמזהה את אהוד ברק עם איזשהו עתיד?

פסטיבל השטויות של ליברמן ותזמורתו.

הצהרתו המתהדהדת של שר החוץ החדש שלנו, אביגדור ליברמן, שהוא מתנגד למדינה פלסטינית, הביאה אישים נוספים החושבים כמוהו להפיץ דע זו. כולם חוזרים על אותם מוטיבים בצורה ציורית יותר או פחות, לפיה מדינה פלסטינית זה רע וככול שנתרחק מזה כן ייטב – אלטרנטיבה אין להם. וממתי העדר אלטרנטיבה היא יותר טובה מפתרון? נדיר מאוד אם בכלל.

רק פרט אחד עומד לזכותה של עמדה זו, הזיהוי האסוציאטיבי אצל כולנו של מסירת שטחים עם מדינה פלסטינית ומדינה פלסטינית עם טרור. אך זיהוי זה הוא אסוציאטיבי בלבד, בפועל לא כל מסירת שטחים פרושה מדינה פלסטינית. כך למשל החמסטן בעזה אינה מדינה כי אם מוצב צבאי קידמי של משטר האייטולות באיראן ובני בריתם העיקריים בעולם הערבי סוני, תנועת האחים המוסלמים הגזענית. זוהי ברית של פשיסטים רצחניים שלא מחפשת את טובת האזרחים החיים ברצועה כפי שמדינה אמורה לעשות. גם ארץ הכנופיות שהקימו בזמנו עראפת ומרוואן ברגותי וחבריהם ברחבי יהודה ושומרון לא היתה מדינה פלסטינית כי אם ארץ כנופיות ומרצחים. מאנשים המתיימרים להציע אלטרנטיבה לרעיון שהוא בגדר קונצנזוס עולמי, אפשר היה לצפות שיידעו להבדיל בין האסוציאטיבי למעשי, אך זו מלכודת שכולנו עלולים ליפול בה, ולכן זה נסלח.

אין זה משנה את העובדה שבפועל לא כל מסירת שטחים היא הקמת מדינה פלסטינית.

עובדה שמתחדדת כשבוחנים את דבריהם של ליברמן ושות' לעומק.

דבר ראשון שמתגלה הוא שאין הרבה עומק לדבריהם, הם מסתכמים בנימוק אחד, מדינה פלסטינית תשמש כלי לטרור ולהשמדת את ישראל. טיעון חשוב אך עם בעיה אחת יסודית, אם מדינה היא כלי, כלי לכול דבר שהוא למעט שרות אזרחיה, היא אינה מדינה.

איך שאל חגי סגל? "הם רוצים מדינה פלסטינית?"

זהו, שלא, כי מדינה היא יעד, וכשהיא מושגת יש לה חובות כלפי אזרחיה, חובות סוציאליות, ביטחוניות, עניינים של חוק וסדר ומשפט, חינוך, בריאות וכדומה. הכפפת המדינה לרעיונות אחרים, חלומות אידאולוגים או אימפריאלים, מחבל ביעילות עבודתה של המדינה ומערער את יסודותיה, כך נפלה ברה"מ, כך מתערערת הכלכלה האיראנית, כך חדלו צפ' קוראה, קמבודיה בתקופת פול פוט וזימבבוה כעת מלהיות מדינות בפועל, וכך הידרדרו כול השטחים שנמסרו להנהגה הפלסטינית לאנרכיה גמורה ועוני מחפיר, כי שליטיהם הכפיפו אותם ואת תושביהם לאידיאל 'עליון' מעבר ובמקום חובותיה של המדינה כלפי אזרחיה והוא חיסול מדינת ישראל ורצח תושביה.

בהקשר זה חשוב לזכור שלתהליך אוסלו ההנהגה הפלסטינית ה"מתונה" (פרגמטית הוא מונח יותר נכון) נגררה, ועוד קודם לעליית ממשלת הימין בישראל דיברו הם ואומרי ההן שלהם בשמאל הקיצוני, כדוגמת מירון בינבינישתי ואחרים, על כך שההזדמנות להקמת שתי מדינות לשני עמים הולכת ופוחתת. זה היה הכנה לתרגיל התחמקות שקוף מפתרון שתי המדינות לשני עמים. פתרון שההנהגה הפלסטינית לדורותיה התנגדה לו ולחמה בו. עוד מאז שהוצע לראשונה בשנת 1937 בועדת פיל ועד היום, כפי שמתגלה כעת בסירובו של מחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני והבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. במקום זאת הם דחפו וקידמו פתרונות אחרים, כשהבולט בהם הוא רעיון המדינה הערבית האחת בין הירדן לים. רעיון שנכשל פעם ועוד פעם. הוא נכשל עת נס אליו ערפאת מקמפ דיויד, הוא כשל כול יום מחדש, כשהגרסא האיסלמיסתית חמאסניקית שלו מתנפצת כול יום מול חומות עזה. זה נכשל ב 30 שנות הטרור של אש"ף. והוא כשל בגדול לאחר שהמופתי הוביל את הפלסטנים ואת מרבית העולם הערבי למהלך צבאי קרימינלי כנגד החלטת האומות המאוחדות והביא על הפלסטינים את הנקבה שלהם.

ועם כזו היסטוריה של כישלונות למה להוטים ליברמן ואחרים לצרף אותנו להיסטוריה מפוארת זו של אסונות?

בואו נחשוב רגע אחד על האלטרנטיבה שהם יכולים להציע? אפשרות זמינה אחת, וזה רק ניחוש, היא מדינה אחת עם רוב ערבי, מדינה זו תהיה במקרה ה"טוב" מדינת אפרטהייד אנטי יהודית, ובמקרה הרע (מאוד) מדינת ג'נוסייד אנטי יהודית. האפשרות השנייה והפחות זמינה היא מדינה אחת עם רוב יהודי, איך היא תושג? לא ברור. אמצעים ברוטליים רק ייצרו חזית אחת נגדנו שבה מרבית העולם, כולל המערב יהיה עם איראן. אמצעים אחרים זה כבר חלק מהתוכן/העומק של האלטרנטיבה שהם לא מציגים.

בפועל ממשלת ישראל קיבלה את רעיון שתי המדינות לשני עמים, ליברמן עשה זאת כשהצהיר שיכבד את ההסכמים שממשלות קודמות חתמו, הסכמים שהיו כולם ברוח, יעד ותוכן שתי מדינות לשני עמים, ונתניהו כשדרש מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני הבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. כי בפועל פשוט אין פתרון אחר, יש כאן שני עמים, שלא מתלהבים אחד מהשני ולא חיים בשלום אחד עם השני. נתינת מדינה לכול אחד מהם תיתן לכול אחד את הריבונות לה הוא זכאי ותאפשר לו להתעסק בענייניו הוא, ולא להסתבך בתוך החיים של השני.

נכון ואסור לשכוח שהפלסטינים אכן השתמשו בשטחים שנמסרו לשלטונם למטרות אלימות, אך לא מתוך רצונם במדינה פלסטינית, אלא מתוך שלילתם את זכותנו להתקיים. זהו הבדל מהותי, כי מה שנכשל כאן הוא לא רעיון שתי המדינות לשני עמים, אלא ניסיונם של הפלסטינים לחמוק ממנו. וחובתנו להזכיר זאת לכל הלוקחים חלק במו"מ הבינ"ל, ואבוי לנציגינו למו"מ אם לא יעשו זאת. אך בו בעת, כלפי פנים אסור לנו להתעלם מהעובדה שאין פתרון אחר.

בפועל מה שעושה תזמורת ה"לא למדינה פלסטינית" זה לתת אליבי לאותה הנהגה פלסטינית שמחפשת נואשות להתחמק מהתחיבות זו. החמור הוא שכך הם יאפשרו לה גם להתחמק וגם לזרוק את האשמה עלינו, בבחינת הקורבנות הופכים לנאשמים בפשע שבוצע בהם – בנו. זה כבר חוסר אחריות ושטות גמורה. ובשפה ברורה יותר – פריאריות גמורה.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. הפנים והשמות האישיים שלי.

ביום הזיכרון הזה, הכבד הזה, כשהזיכרון הקולקטיבי והפרטי מעורבבים זה בזה, אלו הם הפנים והשמות האישיים שלי שאני זוכר ונזכר. הראשון, כרונולוגית, דוד שלא יצא לי להכיר אך את זיכרון חייו ומותו אני נושא עמי מאז שאני זוכר את עצמי, חלק בלתי נפרד מההוויה המשפחתית שלי - והאישית.
השני, ידיד טוב מימי התיכון שלבושתי לא שמרתי על קשר עמו, ודבר הירצחו נפל עלי בהפתעה. אלא הם השמות והפנים שאני זוכר. אנשים שפניהם מעידים על סיפורים אישיים רבים יותר מהתמצות המצורף. והמעט שאני יכול לעשות הוא להעלות כאן את זכרם ולומר עליהם ועל הנופלים במערכות ישראל ועל כול הנרצחים בפיגועי הטרור. "יהי זכרם ברוך ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים ואמרו אמן."

פרשת פשעי המלחמה השמועתיים בעזה והשלכותיה, סיכום ביניים.

פרשת פשעי המלחמה שחילי צה"ל כביכול ביצעו בעזה לא הולכת להיעלם, היא קיבלה חיים משלה מחוץ לגבולות ארצנו ואת ההשלכות הפנימיות עלינו עוד קשה לעמוד.

ההפך הגמור מפרשת קו 300.
ברובד העיתונאי פרשה זו הינה ההפך הגמור מפרשת קו 300. פרשת קו 300 כזכור התרחשה ב 12 באפריל 1984 לאחר שהסיירת חילצה את נוסעי קו 300 הוא קו ת"א אשקלון, שנחטף ע"י ארבעה מחבלים מרצועת עזה. בתום מבצע החילוץ נהרגו שניים מהמחבלים ושני הנותרים נמסרו לאנשי השב"כ שהרגו אותם במקום לחקור. חשיפת פרשה זו עמדה בכללים העיתונאיים האלמנטריים, התצלום המפורסם שהראה את השניים בחיים בידי השב"כ, כשכביכול הם היו אמורים להיות מתים היווה הוכחה שמצד השלטונות מישהו משקר. אך בעוד שבעת פרשת קו 300 הייתה זו המערכת הביטחונית ששינתה גרסאות, כאן היה זה הצד המדוח/מאשים. קודם היו טענות בדבר פשעי מלחמה, אחר כך דיברו על מות אזרחים כתוצאה מתאונות מבצעיות, ואחר כך טען עופר שלח שהנושא העיקרי צריך להיות לא מיקרי המוות הללו, שהיו או לא היו, אלא הוראות הפתיחה באש המקלות מידי לטענתו. זאת לאחר שלא נמצאה כול הוכחה שוות ערך לתצלום הש"בכניקים המפורסם מפרשת קו 300, או כול הוכחה או עדות ראיה שהיא.
מרכיב נוסף ברובד זו הוא המרכיב האידואולוגי, או בלשון עממית "השמאלנות" של המדוחים, המונח הנורא הזה שכולם ברחו ממנו בעת הדיון בכתבותיו של הראל ב'הארץ' ושל שלח בערוץ 10 ובמעריב. כי בסופו של דבר הן בפרשית קו 300 והן בפרשת עזה, יצאו הידיעות הראשונות מאותו מעוז אידאולוגי של הארץ/חדשות. אידאולוגיה חשוב להפנים לא פוסלת אדם, מעשיו עושים זאת, אך אידאולוגיה בהחלט יכולה להשפיע על שיקול דעתו של אדם, היא יכולה לחדד אותו, להגביר את תחושת האחריות וכך להיות מיקצועי עוד יותר מאשר בנסיבות אחרות. או להפך, להשרות ביטחון עצמי מופרז, תחושת ידיעה מוקדמת של הפרטים עוד לפני שנגלו או אף התרחשו וגרוע מכך אחרי שהעובדות המתגלות לא מסתדרות עם הציפיות האידאולוגיות להתאים אותם להשקפת עולמו של העיתונאי. מה קרה בשני המיקרים הנ"ל? האם ואיך היא שיחקה תפקיד בהתפתחות הסקופ של 1984 והברווז של 2009? זהו טאבו מורכב ובעיתי שמוטב הן לתקשורת והן לשמאל שלא יטיחו אותו עם כול האי הנעימויות הרבות שבו.

הנזק האמיתי – משבר אמון מובנה.
הנזק האמיתי אם לא ילובנו הסוגיות הנ"ל הוא משבר אמון מובנה ועמוק בתוך החברה הישראלית כלפי מכלול הערכים של שלום, עיתונאות חוקרת וביקורתית, זכויות אזרח, סבל האזרח הקטן בצד השני ומעבר לכך לערך החמלה הבסיסי הטבוע בנו בלי קשר לשיוכנו הפוליטי/אידאלוגי. מאז ראשית תהליך אוסלו אמינות מחנה השלום וקבוצת המבקרים שבו הולכת ופוחתת. פרוץ האינתיפאדה האחרונה הגביר זאת ביתר שאת. הגמגום של השמאל הישראלי לנוכח גלי הפיגועים המחרידים וההסתה במערכות התקשורת והחינוך הפלסטינאיות והשתיקה הכמעט מוחלטת שלו לנוכח עמידתו של השמאל האירופאי לצד מעשי הרצח הפלסטינאים, כול אלו ערערו את מעמדו של השמאל הישראלי גם בקרב קהל הבוחרים הטבעי יותר שלו. ובמקביל פרשת אל דורה, אותה עלילת דם עכשוית, שקר ג'נין ופרשיות נוספות, ערערו את אמינותן של כול האשמות הכבדות כנגד צה"ל ומדינת ישראל. פרשת השמועות מעזה היא עוד מסמר נוסף בארונות הקבורה הנ"ל, זה של אמינותו של השמאל הישראלי, וזה של אמינות ההאשמות הכבדות נגד צה"ל.
וכאן טמונה הסכנה האמיתית, מפני שאם בפעם כן יקרו מעשי זוועה מציידנו, ומקרי הונדליזם המכוערים שאכן קרו מלמדים שהפוטנציאל לכך קים, לא יאמינו כבר למי שידוח על כך אפילו יהיה זה רוני דניאל.

החיילים של 2008 ו 2009.
נקודה נוספת שמוחמצת כל העת ע"י התקשורת והשמאל הישראלי אך גם ע"י הימין ושאר מרכיבי הציבוריות הישראלית היא; מי הם החיילים של 2008 ו 2009, מי הם בני ה 17 עד 21 של היום?
אלו המתבגרים הצעירים של 2000 - 2004 מהשנים הרצחניות ביותר בתולדותינו. החיילים של היום היו אז במחצית הראשונה של גילאי העשרה של חייהם, אם בראשיתה אם בסופה של מחצית זו. והיום יש להם מדים ורובה ביד. ועם שני מטענים נוספים של אי אמון ורתיעה, אחד כנגד האוכלוסיה הפלסטינאית שטופת השנאה ואחד כנגד מחנה השלום/מבקרים הנגוע בבינוניות, צביעות ובריחה מסוגיות שאינן עולות בקנה אחד עם האמיתות האידיאולוגיות שלו.
איני יודע איך דור זה רואה את כול הסוגיות הנ"ל כי גם אני לא ישבתי עמו לשוחח עמו על כול אלה. התחושה שלי שאנו, כלל הציבוריות הישראלית, בעיצומה של תהליך התפתחותי שתוצאתו הסופית אינה ברורה, אבל יש ממה לדאוג.

ביבי והבעיות.

כשמאחוריו ממשלה של 30 שרים, שהוא בעצמו הגה והקים, מכריז ראש הממשלה החדש ישן שינהג באחריות ושכולנו צריכים להתנהג באחריות. האם הוא מודע לבעייתיות שבדבר?