סרבנות טוב או רע?
ברמה העקרונית השאלה היא באילו ערכים את או אתה מאמינים. הדמוקרטיה ובמידה רבה גם היהדות מושתתות על ערך החיים, ערך השם את האדם במרכז אך המסגרת הטובה ביותר להגן עליו היא המדינה הדמוקרטית. מדינה שכדי להתקיים זקוקה לארגון פנימי ולנאמנות התושבים כלפי המוסדות המקימים אותה. נאמנות המושתת על האימון שהעומדים בראש אותם מוסדות עושים את אשר עושים לא רק המדינה כישות על גם לטובתו של כול אזרח ואזרח.
מלחמה מותחת נאמנות זו לקיצוניות כמעט בלתי נתפסת, מפני שכדי לשמר חיים צריך להקריב חיים.
אפשר להבין זאת כצורך לגטימי בהגנה עצמית, אך אם מפקידים בידי מנהיגים חיי אדם, קרי את הסמכות להחליט על חיים ומות, כוח זה יכול להשחית אותם ולהביא להחלטות שהן זלזול גמור בחיי אדם.
סכנה זו מחיבת קיומו של ניגוד לא פחות אבסורדי מהמלחמה עצמה.
כי מצד אחד על החוק, האמצעי העיקרי לקיומה של כול ישות מדינית ובמיוחד הדמוקרטיה, חייב לאסור על הסרבנות בכול תוקף, כי אחרת פירושו ערעור שלטון החוק, ודווקא כשמדובר בנאמנויות הגבוהות ביותר, ערעורו הוא המסוכן ביותר, כי אלו הן החיוניות ביותר לקיומה של מדינה.
אך מצד שני המערכת הא פורמלית חיבת להתיר את הסרבנות ולסלוח לקיומה, כי היא חלק מתרבות המחאה, שזכות קיומה חיוני לדמוקרטיה כמו שלטון החוק, וכך היא גם מזכירה לעומדים בראש שגם הם נשפטים על נאמנותם ואחריותם לערך החיים.
עם זאת, ערך החיים כערך יסוד וכערך עליון, אינו פוסח על אף אחד, גם לא על הסרבנים והקוראים לסרבנות. וכשאויב פוגע באזרחים בכוונה תחילה ערך החיים מחייב להגן עליהם, והסרבן שולל מהם את זכות ההגנה בנימוקי מוסר הוא מוסרית רואה את רציחתם ושחיטתם כחיובית. הדבר זהה לשוטר בתפקיד המסרב להגן על אזרח מתקיפה אלימה (זכות היוצרים לנימוק קולע זה היא לעופר גלעד מהפורומים של תפוז).
סרבן שכזה, במציאות שכזו, בין מגיע מימין או משמאל, שם את דעותיו מעל ערך החיים ומקריב אחרים על מזבח אמונותיו. מוסרית אדם כזה אינו שונה מזה המשלח מתאבד ממולכד להתפוצץ ברחוב הומה אנשים.
ולמי יש זכות לדרוש מאיתנו לוותר על הכיבוש או לחלופין לספח התנחלויות?
לזה שהפקיר אותנו לאימת הטרור, או זה שחירף נפשו למענינו?
