25 בינואר 2014

על מירי, מוטי, ויגאל, שלושה דברי דעה

מירי רגב ואבו מאזן. כשהבלתי אפשרי והבלתי סביר ביותר הוא ההסבר היחיד (גם אם אינו נכון).

מעשה שהיה כך היה, ואולי לא היה, כי איך היה יכול להיות, אך אם זאת איך לא יכל להיות.
(אבל הוא לא היה, אבל נניח שכן, רק לרגע)
ונקראה דרכה של בחורה עבריה חסונה וקשוחה לנהר שוטף וקוצף, כך המשוער. ותיפול לתוכו לכודה בזרמיו, ללא הושיע. ויקרה במקום, כך המשוער, בחור ערבי, לא צעיר, ויצא אל תוך הנהר ובשארית כוחותיו הוציאה מבין זרמיו.
לימים גדלה הבחורה ונהייתה קצינה בצבא, וגנרל, ודוברת צה"ל איומה ומחרידה. קילקול כיבה של עבודה. ומשם לפוליטיקה נהרה, מתסיסת פורעים וברחנית מאחריות, הן על דבריה והן על מעשיה. והערבי הנ"ל, גדל אף הוא. הזדקן ליתר דיוק. ונהיה רוצח המונים מדופלם באולימפידות, שדות תעופה, ושאר מקומות הומים. ואף בהכחשת שואה טבל עטו. וכשרצה הגורל והועמד בראש הראשות הפלסטינאית, מנהיג שפוף לבני עמו. נהיה סרבן שלום ומהדיר טרור לא פחות גדול מכול קודמיו. כה גדולה היתה סרבנותו עד כי היתה מפילה עליו את זעמו של עולם. אילמלא באה אותה בחורה, כעת כבר גברת, טכנית גברת, ובהצעות חוק חסרות תבונה הסיתה זעם עולם אליה ואל בני עמה.
למעלה מ 40 שנה לא מיהרה ישראל לספח את הביקעה ופתאום עכשיו מירי רגב כל כך לוחץ לה לספח? דוקא עכשיו, כשאבו מאזן כל כך זקוק שהעולם יכעס על ישראל ולא עליו? עכשיו היא נחלצת לעזרתו? כאילו את חייה היא חיבת לאותו רוצח שפל. זה אמנם בלתי סביר בעליל, שהם אי פעם נפגשו , ושהוא אי פעם הציל איזשהוא בן תמותה מכליה. וזה אכן בלתי מתקבל על הדעת שמירי רגב חיבת משהוא לאבו מאזן. בטח לא את חייה. אז למה היא מתנהגת כאילו היא כן חיבת לו משהו?.


גם אני בבורסה הזאת

בבורסת הניחושים לגבי מקור הונו של מוטי בן משה אני חושד שזה תרגיל של נוחי דנקנר. אך כמו רבים הייתי רוצה שיתגלה כאן יזם נועז, חצוף, אך בו בעת  דמות חיובית בסך הכול. כזה ,שיודע ליצר הון שלא על חשבון החלשים, ובו בעת בעל מודעות חברתית גבוהה. האם המצוי יהיה זהה לרצוי?
הציניות הישראלית אומרת שלא. נחיה ונראה.


הפתטיות של יגאל סרנה, כשאפס במתמטיקה זה אפס במציאות

הרצחו של סלאח אבו לטיף, אזרח עובד צה"ל, מירי פלסטיני מרצועת עזה, ב 24 לדצמבר, הוליד את אחד הטורים הפתטיים ביותר של העיתונאי יגאל סרנה. בטור שהתפרסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב 27 לדצמבר טען סרנה שבאותה מידה יכל סאלח אבו לטיף לההרג בידי כוחות הביטחון הישראלים בעת המהומות סביב דוח פרארוור, לפטרון סוגית אדמות הבדווים בדרום. באותה מידה הוא אומר, קרי סיכוי של 50/50. לפי סרנה סיכוי זה היה מתממש אם, מספר תנאים היו מתקימים. אם ממשלת ישראל היתה ממשיכה בישום התוכנית, אם בני בגין לא היה נסוג ממנה, אם המהומות היו מחריפות, אם היה הקורבן עצמו לוקח חלק בהפגנות. אם, אם, אם. או בלשונו המליצית של סרנה, לו, לו, לו. העניין הוא שכול אם זה עוד פעם הכפלה ב 50% או חלוקה ב 2. זה מאוד בסיסי. אם נגיע לצומת ממנו יוצאות שתי דרכים, כול אחת מובילה ליעד אחר, יש סיכוי של 50% שנגיע לאחד מאותם יעדים. ואם כול אחד מהיעדים הללו הוא צומת דומה, המובילה, כול אחת, לשני יעדים נוספים; אזי יש סיכוי של 25% שנגיע לכול אחד מארבעת היעדים האפשריים. וכשזה ממשיך, וגם יעדים אלו הופכים לצמתים, אז הסכוי יורד ל 12.5%, ואחר כך ל 6.25% וכך הלאה.
זה רק המתמטיקה של האימים, או הלויים. בפועל זה הוא אפס כפול אפס. כי בחיים הסיכוי שאדם שלא הולך להפגנות פוליטיות יהרג בהפגנות בהן לא נהרג אף אחד היא אבסורד מטורף. תחשבו על אדם שנהרג בתאונת דרכים בתל אביב, כשהוא מעולם לא היה בתל אביב, ולא מתכונן להיות בתל אביב ולא היה בתל אביב ביום בו הוא יכל היה לההרג בתאונת דרכים בתל אביב. זהו איגלו קרח במדבר בצהרי יום חמסין. אין דברים כאלו. זוהי פיקציה גמורה, פנטזיה בה מתקיימת ישראל אחרת, וסאלח אבו לטיף אחר.
יגאל סרנה רואה עצמו פה לחלשים, למדוכאים, ולמופולים לרעה במדינה. כזה שאומר אמיתות שאף אחד לא רוצה לשמוע. זו מטרה ראויה, אך כשאדם כזה נזקק לפנטזיה גמורה כדי להצדיק את תפיסת עולמו מה זה אומר על האמיתות שלו? אחת מהשתיים, או שהאינטילגנציה שלו בעיתית, או שתפיסת העולם שלו מנותקת מהמציאות. עד כדי כך שצריך ליצור פנטזיות גמורות כדי לגשר בינה לבין המציאות בה אנו חיים. וצורך כזה הוא בהחלט פטתי.

21 בינואר 2013

בחירות 2013: רק לא יאיר לפיד

כשאני מחליט למי להצביע, עומדות לפני 3 קטגוריות של מפלגות:
הראשונה, אלו שאני בטוח לא אצביע להן. זו כוללת את המפלגות הערביות, בשל היותן אנטי ציוניות, את החרדיות, בשל חוסר סבלנותן לכול השונה מהם, ועוצמה לישראל, בשל היותה גזענית וקרימינלית. בקיצור נגד כול מפלגות האנטי.
הקטגוריה השנייה, היא מפלגות שקרוב לודאי לא אצביע להן, למעט במצבים קיצוניים ביותר, או יוצאי דופן. אלו הן מרצ ובנט. זה מפני שהתפיסה המדינית פוליטית שלהם רחוקה משלי.
הקטגוריה השלישית, מפלגות שאני עשוי להצביע להן. אלו הן מפלגות המרכז, ולטוב ולרע הפעם יש מבחר גדול: הליכוד, העבודה, ליבני, קדימה, ועם שלם של הרב חיים אמסלם.
הליכוד והעבודה מתאימות לי כשאין אלטרנטיבה אחרת במרכז. רוב הזמן הן ממסד ישן שפגיע להשתלטות של קיצונים. בליכוד זה קורה בפועל.
ליבני ומופז קרעו את מפלגת המרכז המשמעותית ביותר שהייתה כאן אי פעם. והדגש של ליבני על תגובת הקהילה הבינ"ל רק מרחיק אותי ממנה. כל מי שמכיר את הנושא יודע שהפוליטיקה העולמית מורכבת מהרבה גורמים, שאצל חלק מהם היושר וההומניות אינם נר שלאורו יש לצעוד. הם לא חלק קטן מהקהילה הבינ"ל וגם לא חסרי כוח. יש גורמים חיוביים בקהילה הבינ"ל אבל להתעלם מהשליליים זה עלבון לאינטליגנציה של כולנו, גם של ציפי ליבני. אבל גם לה וגם למופז יש זכויות כמשרתי ציבור בכירים תחת נסיבות קשות.
ואז אנו מגיעים לכוכבת המסיבה, 'יש עתיד' של יאיר לפיד. ורשימה זו, למרות מאפייניה החיצוניים כמפלגת מרכז, שייכת לקטגוריה הראשונה. מפלגה שבטוח לא אצביע לה. לא בגלל שהיא אנטי, אלא בגלל שהיא הולכת להיות בזבוז הקולות הגדול ביותר.

הרמז הראשון היה הצטרפותו של עופר שלח ליוזמתו של יאיר לפיד. עופר שלח הוא לא מרכז, הוא שמאל פוליטי טיפוסי, קרי מרצ. זאת יודע כל מי שצפה בו בתכנית התרבות של ערוץ 8 "הינשופים," בה הוא ושאר מנחיה היו חברים לדעה האחידה. דעה שהיא שמאל מובהק על כול היבטיו, הפוליטי, המדיני, החברתי, והאוניברסאלי, ושאני לא מסכים איתה. העניין הוא שבשביל להצביע מרצ לא צריך להצביע ליאיר לפיד, אפשר פשוט להצביע למרצ. למרצ יש דעות פוליטיות לגיטימיות שלטעמי פשוט אינן מציאותיות.

סוגיה נוספת היא קישורי המנהיגות של יאיר לפיד. כול עוד הוא שומר על חזות טלויזיונית הוא עובר מסך ומשאיר רושם של מנהיג. אבל מדי פעם נפלט לו פרט שמוכיח שלא רק שהוא אינו מנהיג. אלא הוא רחוק מכך מכול ח"כ מכהן כרגע.
הפליטה הראשונה שלו היתה ההתפרקות מול הביקורת של חנן קריסטל. הנ"ל אמר לו שמפלגתו אינה מפלגה כי אם רשימה, וזה נעלב וענה לו " בעיני אתה לא פרשן." רשימה או מפלגה הן אבחנות שלא מעניינות את מרבית המצביעים הישראלים, להיפגע מזה? להיעלב? ולהגיב בילדותיות? זה לא מנהיג, פשוטו כמשמעו. לא כבודו של חנן קריסטל הוא העניין כאן. העניין הוא תגובתו של יאיר לפיד, אפילו מנהיגים גרועים לא מתבכיינים על קטנות כאלה. בכלל כל פוליטיקאי באשר הוא, מוצלח או כשלון, תחמן או ישר, לא מתבכיין בפומבי.

ההתבכיינות:



את הספקות הללו מחזקת התחייבותו לא להיות שר בלי תיק. כזה קטן הוא רואה את עצמו? כזה שרואה את מעמדו כמקביל לזה של שר בלי תיק? צריך איזשהו מינימום של ראש גדול אצל כל מנהיג. לא צריך להשתחצן, אבל גם לא לבטל את עצמו. בטח לא לאור הישגיו בסקרים. יאיר לפיד אפילו לא יודע להסתכל על העולם ועל עצמו מנקודת מבט של מנהיג. לא פלא ששלי יחימוביץ' ירדה עליו.

והעדר מנהיגות זאת בולטת בצורה יותר חמורה לקראת סופו של הראיון שנתן לפיד למזל מועלם מערוץ הכנסת. בראיון זה, בדקה ה23, מבהיר ראש מפלגת 'יש עתיד' שהוא לא ידרוש מאבו מאזן להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. למה? כי הוא לא צריך את זה. לטענתו אנחנו לא צריכים שאחרים יכירו בזכותנו להתקיים כי זה גטו.

ההתמרצנקות:



נכון ולא נכון.
נכון, כי כמו שאנחנו לא צריכים שיכירו בנו כמדינת הלאום של העם היהודי, כך אנחנו לא צריכים שיגידו לנו היכן להתיישב. אם כבר מצ'יסמו, אז מצ'יסמו עד הסוף.
לא נכון, כי זה לא קשור לגטו, זה קשור לתהליך השלום. אנחנו לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר, עם כול הכאב הכרוך בכך. והם, הפלסטיניים, לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר עם כול הכאב הכרוך בכך. והמינימום הוא להכיר בזכותו של האחר להתקיים, כפי שהאחר מכיר בזכותך להתקיים. זה מלמד בצורה המוחלטת ביותר שאין לך תביעות בשטחו הריבוני של האחר. כרגע ישראל מכירה בזכות קיומה של מדינה פלסטינית ואילו הם אינם מכירים בזכותה של מדינה יהודית להתקיים. אמירה ספציפית, ישירה, פשוטה וברורה, אף מנהיג פלסטיני עוד לא נתן, כולל אבו מאזן. לא חייבים להסכים איתי, אבל זה בדיוק ההבדל בין מפלגת מרכז למפלגת שמאל. כך נלמד ממצע מרצ, שבו אין כול דרישות מהצד הפלסטיני. נימוקיו של יאיר לפיד הם הצידוק למצע זה. צידוק שדומה לסיסמה יחצנית מאשר לנימוק אינטליגנטי. כמו שפייגלין מנסה למתג את רעיון הטרנספר שלו כהומני, כך מרצ ודומיה מנסים למכור את הותרנות שלהם כקשיחות מצואיסטית. אלו הם לא דברים חדשים במחוזותינו.

ומה עושה סיסמא מרצניקית בפיו של איש מרכז?
או שהוא מרמה את כולנו, או שמישהו שם לו את זה בפה. בתור רמאי הוא לא ידוע. אבל מכיוון שבפוליטיקה עסקינן, זה דווקא עצוב, עצוב מאוד. מפני שהאפשרות השנייה מלמדת שיאיר לפיד מתגלה ככזה שאומרים לו במה להאמין ואז הוא עובד על עצמו כדי להאמין בכך. ביבי עובד על עצמו להאמין במה שהסקרים אומרים לו להאמין, אבל עדיין שומר על אמונותיו הפרטיות איתו ומקדם אותם כשהוא יכול. לפיד באמת מאמין במה שאומרים להאמין, אבל קודם כול צריך להגיד לו להאמין בכך. מחכה להוראות. אמונה עצמאית או חשיבה עצמאית, אין לו. ואם אמרו לו, תכנתו אותו, במה להאמין בנושאים המדיניים, אז כך גם בנושאים החברתיים והכלכליים. בין אם הרעיונות הם טובים או לא, נכונים או לא, מנהיג מונהג לא יכול להחזיק מפלגה. אפילו לא קדנציה מלאה בכנסת. במקודם או במוקדם יותר, מנהיגי המנהיג המונהג יריבו בינם לבין עצמם וינדדו למפלגות אחרות. בקיצור, זהו בזבוז הקולות הגדול ביתור בהיסטוריה שלנו. יאיר לפיד לא נועד להיות פוליטיקאי, ממש לא.
אני מבחינתי בחרתי ברב אמסלם. אני משער שהוא ימינה ממני בנושאים המדיניים. אבל הרפורמה הפנימית שהוא מקדם בתוך החברה החרדית והספרדית, יש לה השלכות על כלל החברה בישראל וההשלכות האלו הן חיוביות. ועל כן הוא השקעה ששווה את הסיכון שהקול יאבד במקרה של אי חציית אחוז החסימה.    

24 במאי 2012

היא הייתה דובר צה"ל הגרוע ביותר בהיסטוריה. יס-מנית שמונתה לתפקידה ע"י רמטכ"ל האגו טריף שהעדיף צייתנות על מקצועיות. זה לא הצדיק את הכוס המים שהטיחו בה תנועת המחאה בקיץ שעבר. אבל אתמול, בהפגנת השכונות, היס-מנית חזרה. הפעם יס-מנית של המון מפוחד מהלא נודע, ואת ההמון, היא ברפלקסיביות שרק ליס-מנים יש ריצתה במילות התססה, סער והסתה.
את פחדיהם של תושבי דרום ת"א יש להרגיע, לא ללבות את המתח שהם שרויים בו.
לה ולשכמותה אין מקום בפוליטיקה אחראית.

היס-מנית המוחלטת

1 במרץ 2012

הם ניקו לך את הבית יא חמור

הם ניקו לך את הבית יא חמור
ניקו לך את הלשכה ממישהו שלא היה צריך להיות שם מהתחלה.
אותו שלחתה להליכי פרישה מכובדים, אותם העפתה לכול הרוחות.
הלכלוך עלה למעלה – הערכים נשטפו באסלת ההשפלה הפומבית.
ובזכותך אדוני ראש הממשלה מקום העבודה הפך מסוכן ביותר עבור נשים ועוד יותר עבור בעלי ערכים אמיתיים.


27 בנובמבר 2011

בראשית פרק ט: 'קללת חם,' רוע שעיוות את הטקסט התנכי כנגד שחורי העור, אך גם כנגד היהדות והאנושות כולה

'קללת חם' הוא מושג שקרוב לודאי אינו מוכר לרבים מהישראלים וכנראה גם לרבים מהיהודים בעולם. זהו פשע, המתיימר להיות פרשנות לספור 'שכרותו של נוח' המופיע בסוף פרק ט' פס' 18 – 29 בספר בראשית. עפ"י הסיפור, נוח הקים כרם אחרי שהוא ומשפחתו יצאו מהתיבה. מהיין שהפיק מכרם זה הוא השתכר וערוותו נתגלתה באוהלו. כשחם נכנס לאוהל וראה את ערוות אביו הוא יצא וספר לאחיו. שם ויפת נכנסו, לקחו שמיכה וכיסו את ערות אביהם בהליכה אחורנית, כדי לא לראות את ערוותו. כשהתעורר נוח, והבין את אשר קרה, קילל את כנען, בנו של חם להיות "עבד למו." למה דוקא כנען? על זה נבנו תלי תלים של השערות ופרשנויות. להערכתי הוא היה בנו האהוב בדומה ליעקוב ויוסף. מבחינתו של נוח כנראה שלהראות עירום בציבור היה לא מקובל. וחם לא כיבד רגישות זו של אביו, ובנו המועדף נענש על כך.
חם הוא אמנם מרכיב בסיפור אך הקללה הוטלה על כנען ולא על חם. אך תזת 'קללת חם' העבירה את הקללה איליו והשתמשה בכך כנימוק תנכי כביכול לצידוקה של העבדות בארה"ב וכול אולות האפליה הגזעית שבאה אחריה. על סמך זיהוי האפריקאים שחורי העור כבני חם ניסתה פרשנות זו לגיס את התנך להצדקת תורת העליונות הלבנה. זוהי למעשה המקבילה להאשמת היהודים בהריגתו של ישו. וככזאת אחראית לאלימות מפלצתית לא שונה בהרבה מזו שחוו היהודים בארצות הנוצריות מאז שהנצרות הפכה לדתה של האימפריה הרומית ושל המדינות שקמו אחרי נפילתה.
יחודה של פרשנות זו היא, שבצד אכזריותה היא מופרכת לחלוטין. היא ההפך מהכתוב המפורש, מהמסר של הפרק עצמו, וממהות הרעיון המונותיאיסטי, עליו בנוי התנ"ך.
הכתוב אומר במפורש בפסוקים 25 – 27, "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו: ויאמר ברוך ה' אלוהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו." כששם ויפת מפורטים כאן, ברור שהכוונה באחיו של כנען היא לשאר בני חם. וכך שכנען קולל להיות עבד של כולם, כולל אחיו בני חם. מכאן שבין מדכאיו של חם היו גם עמים אפריקאים שחורי עור. הגזענות הלבנה נתלתה במילה 'עבד' כצידוק למעשיה. אך בעברית אנו יודעים שלמילה זו יש ארבע משמעויות שונות, שהנן תלויות הקשר. והן, עבדות, משרת, מאמין אדוק, ואומה תחת כיבוש או תחת לחץ של פשיטות ופלישות. מכיון שסיפור בניו של נוח וצאצאיהם עוסק באומות העולם, זה האחרון הוא ההקשר הנכון. וכנען כפי שהיא מתוארת בתנ"ך הייתה ארץ, שסבלה משכניה ומשבטי נוודים שעברו בתחומה, וידעה הרבה מלחמות וסבל.
הרעיון עצמו, שהתנ"ך גזר על השחורים להיות מדוכאים, נוגד את עיקרו של פרק ט' בספר בראשית. סיפור שכרותו של נוח הוא סוף סיפור המבול וראשית פירוט השתלשלות מוצאו של אברהם מנוח וע"כ הוא משני בפרק ט'. עיקרו של הפרק הוא חידוש הברית בין האלוהים לאדם לאחר המבול. זהו המסר של סיפור המבול, המטרה והסיבה לנוראותו של המבול, לכמעט הכחדתו של המין האנושי. אחרי המבול קיבלה האנושות צ'אנס נוסף. לחיות עפ"י קוד ערכי חדש בין האדם לאלוהיו ובין בני האדם לבין עצמם. קוד זה המופיע בפסוקים 5 – 6. שם מפורט ומודגש רעיון שוויון האדם בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם: שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם." האדם באשר הוא אדם שווה הוא לכול אדם, כי הוא נברא בצלם האל – זה המסר של האלוהים ושל כול סיפור המבול, שהוא סיפור מכונן. זוהי למעשה המצווה הראשונה שמטילה התורה על המאמינים באל אחד. לא תפילה ולא קורבן המוגש על זבח, אלא האופי בו אנו מתייחסים אחד אל השני. בשוויון מלא. חמש פעמים חוזרת המילה 'אדם' כדי להדגיש את חשיבות השוויון של האדם לא רק בפני האל אלא גם בפני בני אדם אחרים. מספר שבאופן אירוני תואם את מספר היבשות המוכרות כיום, אם כי אני הייתי מעדיף פרשנות המתייחסת לצורות שונות של עונש, כאלטרנטיבה לעונש המות.
רעיון שיווין האדם באשר הוא אדם הנו חלק מתרומתה של היהדות לאנושות. וכשסיפור מכונן זה הופך למזוהה עם עוללות 'קללת חם' ולא עם הרעיונות הנאצלים שהעניקה היהדות לאנושות, גם האנושות וגם אנחנו ניזוקים. ובזה לא נגמר הנזק. בתקופה שבה הגזענות מנסה לצייר את עצמה כפולישמית והאנטישמיות כצורה של אנטי גזענות, הסילוף הזה עובר מיחזור מסוכן. עפ"י המחזור הזה 'קללת חם' היא אכן רוע אולטימטיבי כנגד עמי אפריקה, אך מקורו לא בסוחרי ובעלי העבדים, שכידוע היו אנטישמים באותה מידה שהיו גזענים, כי אם ביהודים עצמם. עלילת דם חדשה שמאשימה אותנו בגזענות שאנו היינו בין קורבנותיה. ייחודו של מיחזור זה הוא בקהל היעד, האוכלוסייה הלא אירופאית. במיוחד זו שנפגע ע"י אירופה הלבנה בעידן הקולוניאליזם. האנושות היא גוף אחד. ורעל הפושה באיבר אחד, יגיע גם לאחרים. את זה אסור לשכוח. אנחנו לא חסינים מרוע שאינו מופנה נגדינו.
'קללת חם' לא רק משכתבת את התנ"ך היא גם מעניקה לנוח את הכוח לעבור על דבר האל ולבטל את רצונו ומצוותיו. ואם לנוח הייתה רק את היומרה לכך, ההיבריס, אפילו רק בתור פוטנציאל, תיבת נוח לא הייתה נקראת תיבת נוח. מישהו אחר היה מקבל את המשימה. זהו למעשה רעיון לא מונותיאיסטי, לא כפי שהיהדות מבינה את המונח. נוח כאן הופך למאין אל שנמצא מעל האלוהים עצמו.
כך 'קללת חם' נוגדת הן את הכתוב המפורש, הן את המסר של פרק ט' וסיפור המבול, ואת עצם הרעיון המונותיאיסטי. ועל כן אינה יכולה להיחשב כפרשנות אחת מני רבים של התנ"ך. דינה כפרשנות שתהפוך את כול התנ"ך על פיו ותטען, שאלוהים בירך את סדום,  ושאנו מצווים לעשות פסל ותמונה לנו ולאלוהינו. זהו סילוף מפלצתי שעשה שימוש נלוז בתרומה העיקרית של העם היהודי לאנושות ולהתפתחות תודעת המוסר המודרנית. ובין השאר התעלל באחד המסרים ההומניסטים הראשונים של התנ"ך. רעיון שיוויון האדם באשר הוא אדם.
זוועותיה של 'קללת חם' נעשו אמנם רחוק מריכוזי היהודים באירופה ובמזרח המוסלמי, אך התנ"ך אינו רחוק מאיתנו. ולהגן עליו מסילופים ועיוותים הוא מינימום של פטריוטיות.
בנוסף לכך הרוע מטבעו אינו יושב על שמריו. כשם שהאנטישמיות השתנתה והתחפשה לביקורת כביכול לגיטימית על מדינת ישראל, כך גם רוע זה עובר מוטאציות. ולמרות שנדמה שאין זה נוגע לנו, זוהי רק אשליה. כפי שכבר הוסבר לעיל, אחת המוטאציות כבר מנסה להדביק לנו את האשמה. מי יודע מה האחרות יעשו. יצירתיותו של השקר היא כזו, שתמיד תפתיע, וע"כ תמיד יהיה לו את יתרון ההפתעה. רק אם נדע לזהות את הרוע באשר הוא רוע, גם כשאינו מופנה אלינו, נדע להפר את עצתו לכשיופנה נגדינו. גם כשהוא מתיימר לרצות בטובתנו. ואם נפריח אותו גם כשאינו מופנה אלינו, כך נקדים תרופה למכה, ונשלול ממנו את היכולת לפגוע בנו ובאחרים. חשוב לזכור, כשניסו להכחיד את העם היהודי התחילו קודם כול בשקרים. וזה הופך כול שקר לאויבו של העם היהודי, והאנושות בכלל.

3 ביולי 2011

עמי איסרוף - פרידה





עמי איסרוף ז"ל
1946 - 2011 
 


עמי ידע,
ציונות מהי,
עמי ידע
רדיפת שלום מהי,
עמי ידע צדק והגינות, וסובלנות,
עמי ידע
מציאות חיינו מהי
עמי ידע כול אלו, ועוד.
אצלו התקיימו ביחד ציונות ודמוקרטיה, שלום וביטחון, חזון שתי המדינות והכרת איומי הטרור וההסתה הערבית - והימנית.

עמי ידע
מסירות והתמדה מהן,
עמי ידע לדרוש מעצמו ומאחרים וידע לכבד ולהקשיב.

עמי ידע הרבה דברים שרבים לא ידעו או שכחו...
ועכשיו עמי איננו...

ואנו, שידענו אותו והכרנו אותו, והתווכחנו איתו – וגם הסכמנו – לפעמים – כואבים את אובדנו.

ואבל ליבנו עם משפחתו האבלה.


יהי זיכרו ברוך.


הספדים נוספים.










2 בפברואר 2011

שוקולד ועוגיות לאויבי ישראל

רק כך ניתן לתאר את הרעיון האוילי של ליברמן ו'ישראל ביתינו' להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפעילות אירגוני השמאל וזכויות האדם. זה בדיוק מה שהם חיכו לו, ילקקו את האצבעות מרוב תאווה.
מה רותם ודנון חושבים?
שהועדה תתן להם עוד הזדמנות לדמוגגיה שבעזרתה הם יקבלו עוד קולות?
חסר דמגוגיה ריקה מתוכן במדינה הזו?