על מירי, מוטי, ויגאל, שלושה דברי דעה

מירי רגב ואבו מאזן. כשהבלתי אפשרי והבלתי סביר ביותר הוא ההסבר היחיד (גם אם אינו נכון).

מעשה שהיה כך היה, ואולי לא היה, כי איך היה יכול להיות, אך אם זאת איך לא יכל להיות.

(אבל הוא לא היה, אבל נניח שכן, רק לרגע)

ונקראה דרכה של בחורה עבריה חסונה וקשוחה לנהר שוטף וקוצף, כך המשוער. ותיפול לתוכו לכודה בזרמיו, ללא הושיע. ויקרה במקום, כך המשוער, בחור ערבי, לא צעיר, ויצא אל תוך הנהר ובשארית כוחותיו הוציאה מבין זרמיו.

לימים גדלה הבחורה ונהייתה קצינה בצבא, וגנרל, ודוברת צה"ל איומה ומחרידה. קילקול כיבה של עבודה. ומשם לפוליטיקה נהרה, מתסיסת פורעים וברחנית מאחריות, הן על דבריה והן על מעשיה. והערבי הנ"ל, גדל אף הוא. הזדקן ליתר דיוק. ונהיה רוצח המונים מדופלם באולימפידות, שדות תעופה, ושאר מקומות הומים. ואף בהכחשת שואה טבל עטו. וכשרצה הגורל והועמד בראש הראשות הפלסטינאית, מנהיג שפוף לבני עמו. נהיה סרבן שלום ומהדיר טרור לא פחות גדול מכול קודמיו. כה גדולה היתה סרבנותו עד כי היתה מפילה עליו את זעמו של עולם. אילמלא באה אותה בחורה, כעת כבר גברת, טכנית גברת, ובהצעות חוק חסרות תבונה הסיתה זעם עולם אליה ואל בני עמה.

למעלה מ 40 שנה לא מיהרה ישראל לספח את הביקעה ופתאום עכשיו מירי רגב כל כך לוחץ לה לספח? דוקא עכשיו, כשאבו מאזן כל כך זקוק שהעולם יכעס על ישראל ולא עליו? עכשיו היא נחלצת לעזרתו? כאילו את חייה היא חיבת לאותו רוצח שפל. זה אמנם בלתי סביר בעליל, שהם אי פעם נפגשו , ושהוא אי פעם הציל איזשהוא בן תמותה מכליה. וזה אכן בלתי מתקבל על הדעת שמירי רגב חיבת משהוא לאבו מאזן. בטח לא את חייה. אז למה היא מתנהגת כאילו היא כן חיבת לו משהו?.

גם אני בבורסה הזאת

בבורסת הניחושים לגבי מקור הונו של מוטי בן משה אני חושד שזה תרגיל של נוחי דנקנר. אך כמו רבים הייתי רוצה שיתגלה כאן יזם נועז, חצוף, אך בו בעת  דמות חיובית בסך הכול. כזה ,שיודע ליצר הון שלא על חשבון החלשים, ובו בעת בעל מודעות חברתית גבוהה. האם המצוי יהיה זהה לרצוי?

הציניות הישראלית אומרת שלא. נחיה ונראה.

הפתטיות של יגאל סרנה, כשאפס במתמטיקה זה אפס במציאות

הרצחו של סלאח אבו לטיף, אזרח עובד צה"ל, מירי פלסטיני מרצועת עזה, ב 24 לדצמבר, הוליד את אחד הטורים הפתטיים ביותר של העיתונאי יגאל סרנה. בטור שהתפרסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב 27 לדצמבר טען סרנה שבאותה מידה יכל סאלח אבו לטיף לההרג בידי כוחות הביטחון הישראלים בעת המהומות סביב דוח פרארוור, לפטרון סוגית אדמות הבדווים בדרום. באותה מידה הוא אומר, קרי סיכוי של 50/50. לפי סרנה סיכוי זה היה מתממש אם, מספר תנאים היו מתקימים. אם ממשלת ישראל היתה ממשיכה בישום התוכנית, אם בני בגין לא היה נסוג ממנה, אם המהומות היו מחריפות, אם היה הקורבן עצמו לוקח חלק בהפגנות. אם, אם, אם. או בלשונו המליצית של סרנה, לו, לו, לו. העניין הוא שכול אם זה עוד פעם הכפלה ב 50% או חלוקה ב 2. זה מאוד בסיסי. אם נגיע לצומת ממנו יוצאות שתי דרכים, כול אחת מובילה ליעד אחר, יש סיכוי של 50% שנגיע לאחד מאותם יעדים. ואם כול אחד מהיעדים הללו הוא צומת דומה, המובילה, כול אחת, לשני יעדים נוספים; אזי יש סיכוי של 25% שנגיע לכול אחד מארבעת היעדים האפשריים. וכשזה ממשיך, וגם יעדים אלו הופכים לצמתים, אז הסכוי יורד ל 12.5%, ואחר כך ל 6.25% וכך הלאה.

זה רק המתמטיקה של האימים, או הלויים. בפועל זה הוא אפס כפול אפס. כי בחיים הסיכוי שאדם שלא הולך להפגנות פוליטיות יהרג בהפגנות בהן לא נהרג אף אחד היא אבסורד מטורף. תחשבו על אדם שנהרג בתאונת דרכים בתל אביב, כשהוא מעולם לא היה בתל אביב, ולא מתכונן להיות בתל אביב ולא היה בתל אביב ביום בו הוא יכל היה לההרג בתאונת דרכים בתל אביב. זהו איגלו קרח במדבר בצהרי יום חמסין. אין דברים כאלו. זוהי פיקציה גמורה, פנטזיה בה מתקיימת ישראל אחרת, וסאלח אבו לטיף אחר.

יגאל סרנה רואה עצמו פה לחלשים, למדוכאים, ולמופולים לרעה במדינה. כזה שאומר אמיתות שאף אחד לא רוצה לשמוע. זו מטרה ראויה, אך כשאדם כזה נזקק לפנטזיה גמורה כדי להצדיק את תפיסת עולמו מה זה אומר על האמיתות שלו? אחת מהשתיים, או שהאינטילגנציה שלו בעיתית, או שתפיסת העולם שלו מנותקת מהמציאות. עד כדי כך שצריך ליצור פנטזיות גמורות כדי לגשר בינה לבין המציאות בה אנו חיים. וצורך כזה הוא בהחלט פטתי.

בחירות 2013: רק לא יאיר לפיד

כשאני מחליט למי להצביע, עומדות לפני 3 קטגוריות של מפלגות:

הראשונה, אלו שאני בטוח לא אצביע להן. זו כוללת את המפלגות הערביות, בשל היותן אנטי ציוניות, את החרדיות, בשל חוסר סבלנותן לכול השונה מהם, ועוצמה לישראל, בשל היותה גזענית וקרימינלית. בקיצור נגד כול מפלגות האנטי.

הקטגוריה השנייה, היא מפלגות שקרוב לודאי לא אצביע להן, למעט במצבים קיצוניים ביותר, או יוצאי דופן. אלו הן מרצ ובנט. זה מפני שהתפיסה המדינית פוליטית שלהם רחוקה משלי.

הקטגוריה השלישית, מפלגות שאני עשוי להצביע להן. אלו הן מפלגות המרכז, ולטוב ולרע הפעם יש מבחר גדול: הליכוד, העבודה, ליבני, קדימה, ועם שלם של הרב חיים אמסלם.

הליכוד והעבודה מתאימות לי כשאין אלטרנטיבה אחרת במרכז. רוב הזמן הן ממסד ישן שפגיע להשתלטות של קיצונים. בליכוד זה קורה בפועל.

ליבני ומופז קרעו את מפלגת המרכז המשמעותית ביותר שהייתה כאן אי פעם. והדגש של ליבני על תגובת הקהילה הבינ"ל רק מרחיק אותי ממנה. כל מי שמכיר את הנושא יודע שהפוליטיקה העולמית מורכבת מהרבה גורמים, שאצל חלק מהם היושר וההומניות אינם נר שלאורו יש לצעוד. הם לא חלק קטן מהקהילה הבינ"ל וגם לא חסרי כוח. יש גורמים חיוביים בקהילה הבינ"ל אבל להתעלם מהשליליים זה עלבון לאינטליגנציה של כולנו, גם של ציפי ליבני. אבל גם לה וגם למופז יש זכויות כמשרתי ציבור בכירים תחת נסיבות קשות.

ואז אנו מגיעים לכוכבת המסיבה, 'יש עתיד' של יאיר לפיד. ורשימה זו, למרות מאפייניה החיצוניים כמפלגת מרכז, שייכת לקטגוריה הראשונה. מפלגה שבטוח לא אצביע לה. לא בגלל שהיא אנטי, אלא בגלל שהיא הולכת להיות בזבוז הקולות הגדול ביותר.

הרמז הראשון היה הצטרפותו של עופר שלח ליוזמתו של יאיר לפיד. עופר שלח הוא לא מרכז, הוא שמאל פוליטי טיפוסי, קרי מרצ. זאת יודע כל מי שצפה בו בתכנית התרבות של ערוץ 8 "הינשופים," בה הוא ושאר מנחיה היו חברים לדעה האחידה. דעה שהיא שמאל מובהק על כול היבטיו, הפוליטי, המדיני, החברתי, והאוניברסאלי, ושאני לא מסכים איתה. העניין הוא שבשביל להצביע מרצ לא צריך להצביע ליאיר לפיד, אפשר פשוט להצביע למרצ. למרצ יש דעות פוליטיות לגיטימיות שלטעמי פשוט אינן מציאותיות.

סוגיה נוספת היא קישורי המנהיגות של יאיר לפיד. כול עוד הוא שומר על חזות טלויזיונית הוא עובר מסך ומשאיר רושם של מנהיג. אבל מדי פעם נפלט לו פרט שמוכיח שלא רק שהוא אינו מנהיג. אלא הוא רחוק מכך מכול ח"כ מכהן כרגע.

הפליטה הראשונה שלו היתה ההתפרקות מול הביקורת של חנן קריסטל. הנ"ל אמר לו שמפלגתו אינה מפלגה כי אם רשימה, וזה נעלב וענה לו " בעיני אתה לא פרשן." רשימה או מפלגה הן אבחנות שלא מעניינות את מרבית המצביעים הישראלים, להיפגע מזה? להיעלב? ולהגיב בילדותיות? זה לא מנהיג, פשוטו כמשמעו. לא כבודו של חנן קריסטל הוא העניין כאן. העניין הוא תגובתו של יאיר לפיד, אפילו מנהיגים גרועים לא מתבכיינים על קטנות כאלה. בכלל כל פוליטיקאי באשר הוא, מוצלח או כשלון, תחמן או ישר, לא מתבכיין בפומבי.

ההתבכיינות:

את הספקות הללו מחזקת התחייבותו לא להיות שר בלי תיק. כזה קטן הוא רואה את עצמו? כזה שרואה את מעמדו כמקביל לזה של שר בלי תיק? צריך איזשהו מינימום של ראש גדול אצל כל מנהיג. לא צריך להשתחצן, אבל גם לא לבטל את עצמו. בטח לא לאור הישגיו בסקרים. יאיר לפיד אפילו לא יודע להסתכל על העולם ועל עצמו מנקודת מבט של מנהיג. לא פלא ששלי יחימוביץ' ירדה עליו.

והעדר מנהיגות זאת בולטת בצורה יותר חמורה לקראת סופו של הראיון שנתן לפיד למזל מועלם מערוץ הכנסת. בראיון זה, בדקה ה23, מבהיר ראש מפלגת 'יש עתיד' שהוא לא ידרוש מאבו מאזן להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. למה? כי הוא לא צריך את זה. לטענתו אנחנו לא צריכים שאחרים יכירו בזכותנו להתקיים כי זה גטו.

ההתמרצנקות:

נכון ולא נכון.

נכון, כי כמו שאנחנו לא צריכים שיכירו בנו כמדינת הלאום של העם היהודי, כך אנחנו לא צריכים שיגידו לנו היכן להתיישב. אם כבר מצ'יסמו, אז מצ'יסמו עד הסוף.

לא נכון, כי זה לא קשור לגטו, זה קשור לתהליך השלום. אנחנו לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר, עם כול הכאב הכרוך בכך. והם, הפלסטיניים, לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר עם כול הכאב הכרוך בכך. והמינימום הוא להכיר בזכותו של האחר להתקיים, כפי שהאחר מכיר בזכותך להתקיים. זה מלמד בצורה המוחלטת ביותר שאין לך תביעות בשטחו הריבוני של האחר. כרגע ישראל מכירה בזכות קיומה של מדינה פלסטינית ואילו הם אינם מכירים בזכותה של מדינה יהודית להתקיים. אמירה ספציפית, ישירה, פשוטה וברורה, אף מנהיג פלסטיני עוד לא נתן, כולל אבו מאזן. לא חייבים להסכים איתי, אבל זה בדיוק ההבדל בין מפלגת מרכז למפלגת שמאל. כך נלמד ממצע מרצ, שבו אין כול דרישות מהצד הפלסטיני. נימוקיו של יאיר לפיד הם הצידוק למצע זה. צידוק שדומה לסיסמה יחצנית מאשר לנימוק אינטליגנטי. כמו שפייגלין מנסה למתג את רעיון הטרנספר שלו כהומני, כך מרצ ודומיה מנסים למכור את הותרנות שלהם כקשיחות מצואיסטית. אלו הם לא דברים חדשים במחוזותינו.

ומה עושה סיסמא מרצניקית בפיו של איש מרכז?

או שהוא מרמה את כולנו, או שמישהו שם לו את זה בפה. בתור רמאי הוא לא ידוע. אבל מכיוון שבפוליטיקה עסקינן, זה דווקא עצוב, עצוב מאוד. מפני שהאפשרות השנייה מלמדת שיאיר לפיד מתגלה ככזה שאומרים לו במה להאמין ואז הוא עובד על עצמו כדי להאמין בכך. ביבי עובד על עצמו להאמין במה שהסקרים אומרים לו להאמין, אבל עדיין שומר על אמונותיו הפרטיות איתו ומקדם אותם כשהוא יכול. לפיד באמת מאמין במה שאומרים להאמין, אבל קודם כול צריך להגיד לו להאמין בכך. מחכה להוראות. אמונה עצמאית או חשיבה עצמאית, אין לו. ואם אמרו לו, תכנתו אותו, במה להאמין בנושאים המדיניים, אז כך גם בנושאים החברתיים והכלכליים. בין אם הרעיונות הם טובים או לא, נכונים או לא, מנהיג מונהג לא יכול להחזיק מפלגה. אפילו לא קדנציה מלאה בכנסת. במקודם או במוקדם יותר, מנהיגי המנהיג המונהג יריבו בינם לבין עצמם וינדדו למפלגות אחרות. בקיצור, זהו בזבוז הקולות הגדול ביתור בהיסטוריה שלנו. יאיר לפיד לא נועד להיות פוליטיקאי, ממש לא.

אני מבחינתי בחרתי ברב אמסלם. אני משער שהוא ימינה ממני בנושאים המדיניים. אבל הרפורמה הפנימית שהוא מקדם בתוך החברה החרדית והספרדית, יש לה השלכות על כלל החברה בישראל וההשלכות האלו הן חיוביות. ועל כן הוא השקעה ששווה את הסיכון שהקול יאבד במקרה של אי חציית אחוז החסימה.    

ממה ברח, ברק אהוד ברח?

ממה ברח, ברק אהוד ברח?

מסירת ניצולים מנופצת הוא ברח.

לא סירת הצלה הייתה מפלגת העבודה אחרי הבחירות האחרונות, כי אם כלי שיט מאולתר עם אוסף נוסעים אקראי. חלקם ותיקים מימים טובים יותר, חלקם חדשים.

אך לא ברק הוא שהביא ספינת פאר זו אל מימי מיצר רבוי שרטונים, הוא רק זה שלא הצליח להוציא אותה משם, עד שרבו החבטות והיא פשוט טבעה, התפרקה במים השוטפים.

לכישלון אבות רבים, אך בולט בהם הד"ר יוסי ביליין, האדווקטור הגדול של תהליך אוסלו.

היעד היה נכון, תהליך שלום שבסופו מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הרוח, מחנה שלום ומצביעי שלום שהיוו קרוב למחצית מהתושבים היהודים בארץ ישראל, לא רעה בכלל. והמפרשים, מדינת ישראל בשיא כוחה, מעצמה אזורית באמצע תהליך בו הפכה להיות שחקן חשוב בכלכלה העולמית, גדולים ופרושים במלואם.

אך הנתיב, אוי הנתיב. נתיב של התעלמות מוחלטת מדו פרצופיותו של השותף הפלסטינאי, של סלחנות על כול גילויי השנאה וההסתה שבו, ואלם מלווה גמגומים לנוכח גל הטרור הרצחני.

ולמרות שהד"ר ביילין מעולם לא הנהיג את מפלגת העבודה, הוא היה קרוב אל הנהגתה ונחשב ממכובדי מחנה השלום בישראל. בתור הדמות שזוהתה הכי הרבה עם תהליך אוסלו, וכמי שדאג שיזהו אותו ככזה, הוא שנווט את מפלגת העבודה ואת מחנה השלום כולו אל דרך חתכים זו, ממנה לא פרס, לא פרץ, לא מצנע, ולא ברק הוציאו אותה משם.

ברק תרם את חלקו זה נכון, תפס קריז של אוטוריטריזם ויצר לעצמו אויבים של לא לצורך. אך בלי הנווט המוכשר הד"ר יוסי ביילין זה לא היה קורה, לא למפלגת העבודה ולא למרץ, לא למחנה השלום ולא לתקווה לשלום.