27 בנובמבר 2011

בראשית פרק ט: 'קללת חם,' רוע שעיוות את הטקסט התנכי כנגד שחורי העור, אך גם כנגד היהדות והאנושות כולה

'קללת חם' הוא מושג שקרוב לודאי אינו מוכר לרבים מהישראלים וכנראה גם לרבים מהיהודים בעולם. זהו פשע, המתיימר להיות פרשנות לספור 'שכרותו של נוח' המופיע בסוף פרק ט' פס' 18 – 29 בספר בראשית. עפ"י הסיפור, נוח הקים כרם אחרי שהוא ומשפחתו יצאו מהתיבה. מהיין שהפיק מכרם זה הוא השתכר וערוותו נתגלתה באוהלו. כשחם נכנס לאוהל וראה את ערוות אביו הוא יצא וספר לאחיו. שם ויפת נכנסו, לקחו שמיכה וכיסו את ערות אביהם בהליכה אחורנית, כדי לא לראות את ערוותו. כשהתעורר נוח, והבין את אשר קרה, קילל את כנען, בנו של חם להיות "עבד למו." למה דוקא כנען? על זה נבנו תלי תלים של השערות ופרשנויות. להערכתי הוא היה בנו האהוב בדומה ליעקוב ויוסף. מבחינתו של נוח כנראה שלהראות עירום בציבור היה לא מקובל. וחם לא כיבד רגישות זו של אביו, ובנו המועדף נענש על כך.
חם הוא אמנם מרכיב בסיפור אך הקללה הוטלה על כנען ולא על חם. אך תזת 'קללת חם' העבירה את הקללה איליו והשתמשה בכך כנימוק תנכי כביכול לצידוקה של העבדות בארה"ב וכול אולות האפליה הגזעית שבאה אחריה. על סמך זיהוי האפריקאים שחורי העור כבני חם ניסתה פרשנות זו לגיס את התנך להצדקת תורת העליונות הלבנה. זוהי למעשה המקבילה להאשמת היהודים בהריגתו של ישו. וככזאת אחראית לאלימות מפלצתית לא שונה בהרבה מזו שחוו היהודים בארצות הנוצריות מאז שהנצרות הפכה לדתה של האימפריה הרומית ושל המדינות שקמו אחרי נפילתה.
יחודה של פרשנות זו היא, שבצד אכזריותה היא מופרכת לחלוטין. היא ההפך מהכתוב המפורש, מהמסר של הפרק עצמו, וממהות הרעיון המונותיאיסטי, עליו בנוי התנ"ך.
הכתוב אומר במפורש בפסוקים 25 – 27, "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו: ויאמר ברוך ה' אלוהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו." כששם ויפת מפורטים כאן, ברור שהכוונה באחיו של כנען היא לשאר בני חם. וכך שכנען קולל להיות עבד של כולם, כולל אחיו בני חם. מכאן שבין מדכאיו של חם היו גם עמים אפריקאים שחורי עור. הגזענות הלבנה נתלתה במילה 'עבד' כצידוק למעשיה. אך בעברית אנו יודעים שלמילה זו יש ארבע משמעויות שונות, שהנן תלויות הקשר. והן, עבדות, משרת, מאמין אדוק, ואומה תחת כיבוש או תחת לחץ של פשיטות ופלישות. מכיון שסיפור בניו של נוח וצאצאיהם עוסק באומות העולם, זה האחרון הוא ההקשר הנכון. וכנען כפי שהיא מתוארת בתנ"ך הייתה ארץ, שסבלה משכניה ומשבטי נוודים שעברו בתחומה, וידעה הרבה מלחמות וסבל.
הרעיון עצמו, שהתנ"ך גזר על השחורים להיות מדוכאים, נוגד את עיקרו של פרק ט' בספר בראשית. סיפור שכרותו של נוח הוא סוף סיפור המבול וראשית פירוט השתלשלות מוצאו של אברהם מנוח וע"כ הוא משני בפרק ט'. עיקרו של הפרק הוא חידוש הברית בין האלוהים לאדם לאחר המבול. זהו המסר של סיפור המבול, המטרה והסיבה לנוראותו של המבול, לכמעט הכחדתו של המין האנושי. אחרי המבול קיבלה האנושות צ'אנס נוסף. לחיות עפ"י קוד ערכי חדש בין האדם לאלוהיו ובין בני האדם לבין עצמם. קוד זה המופיע בפסוקים 5 – 6. שם מפורט ומודגש רעיון שוויון האדם בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם: שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם." האדם באשר הוא אדם שווה הוא לכול אדם, כי הוא נברא בצלם האל – זה המסר של האלוהים ושל כול סיפור המבול, שהוא סיפור מכונן. זוהי למעשה המצווה הראשונה שמטילה התורה על המאמינים באל אחד. לא תפילה ולא קורבן המוגש על זבח, אלא האופי בו אנו מתייחסים אחד אל השני. בשוויון מלא. חמש פעמים חוזרת המילה 'אדם' כדי להדגיש את חשיבות השוויון של האדם לא רק בפני האל אלא גם בפני בני אדם אחרים. מספר שבאופן אירוני תואם את מספר היבשות המוכרות כיום, אם כי אני הייתי מעדיף פרשנות המתייחסת לצורות שונות של עונש, כאלטרנטיבה לעונש המות.
רעיון שיווין האדם באשר הוא אדם הנו חלק מתרומתה של היהדות לאנושות. וכשסיפור מכונן זה הופך למזוהה עם עוללות 'קללת חם' ולא עם הרעיונות הנאצלים שהעניקה היהדות לאנושות, גם האנושות וגם אנחנו ניזוקים. ובזה לא נגמר הנזק. בתקופה שבה הגזענות מנסה לצייר את עצמה כפולישמית והאנטישמיות כצורה של אנטי גזענות, הסילוף הזה עובר מיחזור מסוכן. עפ"י המחזור הזה 'קללת חם' היא אכן רוע אולטימטיבי כנגד עמי אפריקה, אך מקורו לא בסוחרי ובעלי העבדים, שכידוע היו אנטישמים באותה מידה שהיו גזענים, כי אם ביהודים עצמם. עלילת דם חדשה שמאשימה אותנו בגזענות שאנו היינו בין קורבנותיה. ייחודו של מיחזור זה הוא בקהל היעד, האוכלוסייה הלא אירופאית. במיוחד זו שנפגע ע"י אירופה הלבנה בעידן הקולוניאליזם. האנושות היא גוף אחד. ורעל הפושה באיבר אחד, יגיע גם לאחרים. את זה אסור לשכוח. אנחנו לא חסינים מרוע שאינו מופנה נגדינו.
'קללת חם' לא רק משכתבת את התנ"ך היא גם מעניקה לנוח את הכוח לעבור על דבר האל ולבטל את רצונו ומצוותיו. ואם לנוח הייתה רק את היומרה לכך, ההיבריס, אפילו רק בתור פוטנציאל, תיבת נוח לא הייתה נקראת תיבת נוח. מישהו אחר היה מקבל את המשימה. זהו למעשה רעיון לא מונותיאיסטי, לא כפי שהיהדות מבינה את המונח. נוח כאן הופך למאין אל שנמצא מעל האלוהים עצמו.
כך 'קללת חם' נוגדת הן את הכתוב המפורש, הן את המסר של פרק ט' וסיפור המבול, ואת עצם הרעיון המונותיאיסטי. ועל כן אינה יכולה להיחשב כפרשנות אחת מני רבים של התנ"ך. דינה כפרשנות שתהפוך את כול התנ"ך על פיו ותטען, שאלוהים בירך את סדום,  ושאנו מצווים לעשות פסל ותמונה לנו ולאלוהינו. זהו סילוף מפלצתי שעשה שימוש נלוז בתרומה העיקרית של העם היהודי לאנושות ולהתפתחות תודעת המוסר המודרנית. ובין השאר התעלל באחד המסרים ההומניסטים הראשונים של התנ"ך. רעיון שיוויון האדם באשר הוא אדם.
זוועותיה של 'קללת חם' נעשו אמנם רחוק מריכוזי היהודים באירופה ובמזרח המוסלמי, אך התנ"ך אינו רחוק מאיתנו. ולהגן עליו מסילופים ועיוותים הוא מינימום של פטריוטיות.
בנוסף לכך הרוע מטבעו אינו יושב על שמריו. כשם שהאנטישמיות השתנתה והתחפשה לביקורת כביכול לגיטימית על מדינת ישראל, כך גם רוע זה עובר מוטאציות. ולמרות שנדמה שאין זה נוגע לנו, זוהי רק אשליה. כפי שכבר הוסבר לעיל, אחת המוטאציות כבר מנסה להדביק לנו את האשמה. מי יודע מה האחרות יעשו. יצירתיותו של השקר היא כזו, שתמיד תפתיע, וע"כ תמיד יהיה לו את יתרון ההפתעה. רק אם נדע לזהות את הרוע באשר הוא רוע, גם כשאינו מופנה אלינו, נדע להפר את עצתו לכשיופנה נגדינו. גם כשהוא מתיימר לרצות בטובתנו. ואם נפריח אותו גם כשאינו מופנה אלינו, כך נקדים תרופה למכה, ונשלול ממנו את היכולת לפגוע בנו ובאחרים. חשוב לזכור, כשניסו להכחיד את העם היהודי התחילו קודם כול בשקרים. וזה הופך כול שקר לאויבו של העם היהודי, והאנושות בכלל.

3 ביולי 2011

עמי איסרוף - פרידה





עמי איסרוף ז"ל
1946 - 2011 
 


עמי ידע,
ציונות מהי,
עמי ידע
רדיפת שלום מהי,
עמי ידע צדק והגינות, וסובלנות,
עמי ידע
מציאות חיינו מהי
עמי ידע כול אלו, ועוד.
אצלו התקיימו ביחד ציונות ודמוקרטיה, שלום וביטחון, חזון שתי המדינות והכרת איומי הטרור וההסתה הערבית - והימנית.

עמי ידע
מסירות והתמדה מהן,
עמי ידע לדרוש מעצמו ומאחרים וידע לכבד ולהקשיב.

עמי ידע הרבה דברים שרבים לא ידעו או שכחו...
ועכשיו עמי איננו...

ואנו, שידענו אותו והכרנו אותו, והתווכחנו איתו – וגם הסכמנו – לפעמים – כואבים את אובדנו.

ואבל ליבנו עם משפחתו האבלה.


יהי זיכרו ברוך.


הספדים נוספים.










2 בפברואר 2011

שוקולד ועוגיות לאויבי ישראל

רק כך ניתן לתאר את הרעיון האוילי של ליברמן ו'ישראל ביתינו' להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפעילות אירגוני השמאל וזכויות האדם. זה בדיוק מה שהם חיכו לו, ילקקו את האצבעות מרוב תאווה.
מה רותם ודנון חושבים?
שהועדה תתן להם עוד הזדמנות לדמוגגיה שבעזרתה הם יקבלו עוד קולות?
חסר דמגוגיה ריקה מתוכן במדינה הזו? 

20 בינואר 2011

ממה ברח, ברק אהוד ברח?


ממה ברח, ברק אהוד ברח?

מסירת ניצולים מנופצת הוא ברח.

לא סירת הצלה הייתה מפלגת העבודה אחרי הבחירות האחרונות, כי אם כלי שיט מאולתר עם אוסף נוסעים אקראי. חלקם ותיקים מימים טובים יותר, חלקם חדשים.

אך לא ברק הוא שהביא ספינת פאר זו אל מימי מיצר רבוי שרטונים, הוא רק זה שלא הצליח להוציא אותה משם, עד שרבו החבטות והיא פשוט טבעה, התפרקה במים השוטפים.

לכישלון אבות רבים, אך בולט בהם הד"ר יוסי ביליין, האדווקטור הגדול של תהליך אוסלו.

היעד היה נכון, תהליך שלום שבסופו מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הרוח, מחנה שלום ומצביעי שלום שהיוו קרוב למחצית מהתושבים היהודים בארץ ישראל, לא רעה בכלל. והמפרשים, מדינת ישראל בשיא כוחה, מעצמה אזורית באמצע תהליך בו הפכה להיות שחקן חשוב בכלכלה העולמית, גדולים ופרושים במלואם.

אך הנתיב, אוי הנתיב. נתיב של התעלמות מוחלטת מדו פרצופיותו של השותף הפלסטינאי, של סלחנות על כול גילויי השנאה וההסתה שבו, ואלם מלווה גמגומים לנוכח גל הטרור הרצחני.

ולמרות שהד"ר ביילין מעולם לא הנהיג את מפלגת העבודה, הוא היה קרוב אל הנהגתה ונחשב ממכובדי מחנה השלום בישראל. בתור הדמות שזוהתה הכי הרבה עם תהליך אוסלו, וכמי שדאג שיזהו אותו ככזה, הוא שנווט את מפלגת העבודה ואת מחנה השלום כולו אל דרך חתכים זו, ממנה לא פרס, לא פרץ, לא מצנע, ולא ברק הוציאו אותה משם.

ברק תרם את חלקו זה נכון, תפס קריז של אוטוריטריזם ויצר לעצמו אויבים של לא לצורך. אך בלי הנווט המוכשר הד"ר יוסי ביילין זה לא היה קורה, לא למפלגת העבודה ולא למרץ, לא למחנה השלום ולא לתקווה לשלום.

4 בינואר 2011

אי אפשר שלא לשאול

בעת של גיזענות וצביעות אי אפשר שלא לשאול את הטימטום הבלתי נמנע שאלות מספר.

"בנות ישראל לעם ישראל" זעקו המפגינים בבת ים, כביגול כדי למנוע נישואי תערובת. "תגידו, על מים גנובים ימתקו שמעתם?" הרי ככול שתגבירו את האיסורים כך תגבר הסקרנות, ועמה הפיתוי.

וצועד לו שם אדם חרדי, רב או אברך, ועיניו חזק, חזק, נאוצות בספר הקודש שבידיו. זהו מנהג ידוע, של הימנעות מפיתוי, שאפילו לא בטעות שיפלו עיניו על אישה. ואם אין הוא רואה נשים, איך הוא יודע שמתרועעות הן עם ערבים?
אי אפשר שלא לשאול.

ובהפגנת הנגד הסיסמא הידועה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" נשמעת בגאון. "תגידו, בשכם ובג'נין גם צעקתם כך ברחובות?"
אי אפשר שלא לשאול.

ואת תשומת לב הצלמים במקום לכד מפגין עם השלט "אם ערבי יתחיל עם אחותי? אשאל אותו עם יש לו אח בשבילי." יעאני גיבור, מתריס מול המפגינים שהוא גם אוהב ערבים וגם אוהב גברים. "תגיד, ומהכפר של אותו ערבי תצא בשלום אחרי שאלה כזו?"
את זה אי אפשר שלא לשאול.





אי אפשר שלא לשאול, כי בגזענות חיבים להילחם, אבל לא בעזרת צביעות, חד צדדיות, בורות, התנשאות וגזענות מוסוות.