3 בנובמבר 2009

השמאל הישראלי חוסל ע"י הקליינברגיזם

אצל אביעד קליינברג כולם חשודים במותו של השמאל הישראלי, בין אם זה יגאל עמיר המרושע או אהוד ברק אותו הוא מצא אשם. מבחינתו כול מי שהוא חיצוני להגדרה הצרה שלו של שמאל חשוד או אשם על בטוח. חוץ ממנו הוא ומדומיו כמובן.
זה שההגדרה הצרה שלו של שמאל הוציאה מתוך המחנה כול מי שחלק על העובדות האלוהיות (אך הלא תמיד מציאותיות) שישראל/הכיבוש תמיד אשמה, כול מי שהיתה לו מודעות ביטחונית אפילו קטנה, וגם את העובדות שלא תמיד היו נוחות לדוגמא הקדושה הוציאו מתוך מחנם הקטן, כגון הברוטאליות הפלסטינית, ההסתה הפלסטינית, אי יכולתם להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. התעלמותו של השמאל הקליינברגי מדאגות הביטחון של האזרח הישראלי, הוציאו את מרבית אזרחי ישראל מאותו שמאל אקסלוסיבי ואופנהימרי. ועצם העובדה שאנחנו חושבים שאנחנו צודקים עושה אותנו אוטומטית אשמים מבחינתם, אפילו אם בחינת העובדות מכריע לטובתנו, לה אין שום חלק מחיסול "השמאל הישראלי". אולי מפני שקליינברג ודומיו מעולם לא היו שמאל, אלא רק פוזה אליטיסטית וסטייליסטית.

29 באוקטובר 2009

14 שנה לרצח יצחק רבין זכרונו לברכה ומה השתנה?

הימין עדיין בהכחשה,
השמאל עדיין אוחז במונופול,
ואקדמאים, עיתונאים, ושאר מיניי מומחים מיצרים על העניין.
אבל אולי בקרב העם, בקרב כלל הציבור, עובר הזיכרון את מסלולו הטבעי, נכנס לשיגרה הצפויה, שלפעמים נדמה כי שמקהה היא את הכאב, אך לא מאבדת את המשמעות.
שהיה זה פשע חמור מאין כמוהו, ואף צד בעם הקרוע שלנו לא יכול להרשות לעצמו לתת לדבר לחזור על עצמו.

25 באוקטובר 2009

רב פורנוגרפי

תחשבו על אדם עם עקרונות, עקרונות חשובים גבוהים ובלתי מתפשרים. חשוב לו להכניס תצלומים פורנוגרפיים לבית הכנסת, ולא סתם, אלא פוסטרים ענקיים, שמכסים קירות, וכול איבר מוצנע, של גבר ואישה, חשוף וגלוי לכול, בפוסטרים שמכסים כול קיר וקיר ואפילו את ארון התורה עצמו.
ולא רק זה, אם מישהו אומר לו שאסור, ידרוש הוא את פיטוריו.
לאיש הזה קוראים הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה, בית הכנסת הוא צה"ל והפוסטרים הם הפוליטיקה שהוא וצוערי שמשון החדירו לתוך הצבא. פוליטיקה שמקומה בחוץ. פוליטיקה שכול חייל וקצין שם בצד וממלא הוראות גם אם פוליטית הוא מתנגד להם. תהפוך את בית הכנסת לבית זונות הוא יהיה בתי זונות, תהפוך את הצבא לזירה של מלחמות פוליטיות, בא כול רב הוא גנרל, לא יהיה צבא ואנו לא נהיה עם.

22 באוקטובר 2009

סרבנות במבחן המוסר

סרבנות טוב או רע?
ברמה העקרונית השאלה היא באילו ערכים את או אתה מאמינים. הדמוקרטיה ובמידה רבה גם היהדות מושתתות על ערך החיים, ערך השם את האדם במרכז אך המסגרת הטובה ביותר להגן עליו היא המדינה הדמוקרטית. מדינה שכדי להתקיים זקוקה לארגון פנימי ולנאמנות התושבים כלפי המוסדות המקימים אותה. נאמנות המושתת על האימון שהעומדים בראש אותם מוסדות עושים את אשר עושים לא רק המדינה כישות על גם לטובתו של כול אזרח ואזרח.
מלחמה מותחת נאמנות זו לקיצוניות כמעט בלתי נתפסת, מפני שכדי לשמר חיים צריך להקריב חיים.
אפשר להבין זאת כצורך לגטימי בהגנה עצמית, אך אם מפקידים בידי מנהיגים חיי אדם, קרי את הסמכות להחליט על חיים ומות, כוח זה יכול להשחית אותם ולהביא להחלטות שהן זלזול גמור בחיי אדם.
סכנה זו מחיבת קיומו של ניגוד לא פחות אבסורדי מהמלחמה עצמה.
כי מצד אחד על החוק, האמצעי העיקרי לקיומה של כול ישות מדינית ובמיוחד הדמוקרטיה, חייב לאסור על הסרבנות בכול תוקף, כי אחרת פירושו ערעור שלטון החוק, ודווקא כשמדובר בנאמנויות הגבוהות ביותר, ערעורו הוא המסוכן ביותר, כי אלו הן החיוניות ביותר לקיומה של מדינה.
אך מצד שני המערכת הא פורמלית חיבת להתיר את הסרבנות ולסלוח לקיומה, כי היא חלק מתרבות המחאה, שזכות קיומה חיוני לדמוקרטיה כמו שלטון החוק, וכך היא גם מזכירה לעומדים בראש שגם הם נשפטים על נאמנותם ואחריותם לערך החיים.
עם זאת, ערך החיים כערך יסוד וכערך עליון, אינו פוסח על אף אחד, גם לא על הסרבנים והקוראים לסרבנות. וכשאויב פוגע באזרחים בכוונה תחילה ערך החיים מחייב להגן עליהם, והסרבן שולל מהם את זכות ההגנה בנימוקי מוסר הוא מוסרית רואה את רציחתם ושחיטתם כחיובית. הדבר זהה לשוטר בתפקיד המסרב להגן על אזרח מתקיפה אלימה (זכות היוצרים לנימוק קולע זה היא לעופר גלעד מהפורומים של תפוז).
סרבן שכזה, במציאות שכזו, בין מגיע מימין או משמאל, שם את דעותיו מעל ערך החיים ומקריב אחרים על מזבח אמונותיו. מוסרית אדם כזה אינו שונה מזה המשלח מתאבד ממולכד להתפוצץ ברחוב הומה אנשים.
ולמי יש זכות לדרוש מאיתנו לוותר על הכיבוש או לחלופין לספח התנחלויות?
לזה שהפקיר אותנו לאימת הטרור, או זה שחירף נפשו למענינו?

17 באוקטובר 2009

אצל ציפי זה לא היה קורה

ההצבעה במועצת זכויות האדם של האו"ם היתה כנראה בכול מקרה נגדינו, אבל שרק שש מדינות יצביעו בעדינו ושצרפת ובריטניה יסרבו להשתתף, כלומר ימנעו? אצל שר חוץ אחר ור"מ אחר היו יותר מדינות מצביעות בעדינו ויותר נמנעות, וזו עובדה.

9 באוקטובר 2009

אל נקרא להם שונאי ישראל

כך מבקשים שלושת הסרבנים שברחו לדרום אפריקה במאמר בוואלה. הם מסרבים לקחת חלק בבנית חומת ההפרדה שהורידה את הפיגועים למינימום של קרוב מאוד לאפס, הם מסרבים לחפש מטעני חבלה וחמושים בכפרים ערביים. הם מסרבים להקים מחסומים עפר שמקשים על חוליות חבלה מכפרים שונים לתאם מהלכים ולגייס משאבים, מסרבים להיות סוהרים של מיליון וחצי תושבים ברצועת עזה, שעשרות אלפים מתוכם הם חמושים, החמושים מכף רגל ועד ראש, שנשבעו להרוג יהודים באשר הם יהודים.
אין להם אף מילה רעה על הצד הפלסטינאי, אך את החרדה שלנו מפיגועים הם מסוגים כאי רצון לסיים את הכיבוש, לאי ההסכמה שלנו איתם הם קוראים גיזענות ומילטיריזם ופשע שעלינו כולנו לשלם. ולדרום אפריקה, מדינה שמעולם לא התענינה בצד שלנו הם הלכו לספר את הצד ה"אחר" של הסיפור.
בעולמם של שלושת אילו, אין לחברים שלהם זכות לחלוק עליהם, לדאוג לעצם קיומם הפיזי, אפילו זכות לחיות אין, אבל מבחינתם הם אינם שונאי ישראל.
הגיון כזה נקראה פסיכופתי.

אין לנו את מי לחבק שם

ממאמרו הבוקר של נחום ברנע בידיעות אחרונות, יש סיבות טובות לקוות שיש סוף כול סוף איזשהו פרטנר לשלום בצד השני. אבל כמה זה בגלל שהחמאס מכונים להם כדור לרקה ושהאמריקאים נכנסו עמוק לתמונה? כשכול זה יחלוף, מה אז?

1 באוקטובר 2009

באסה שמאלנית

קניתי במיוחד את עותק "העיר" עם התצלום של השופט גולדסטון בחזית, הבטיחו את כול הדו"ח בלי צנזורה בעמוד 42. הגעתי לעמוד 42 ומה קיבלתי, ראיון כללי עם כבוד השופט וארבע עדויות מתוך המאות שיש בדו"ח. איזו באסה; איזו צנזורה; איזה שמאלנים, גם משקרים, גם מצנזרים, גם לקחו לי חמישה שקלים.
מעבר לציניות זהו סיפור עצוב, כי השמאל הספיציפי הזה, זה שמאחורי עיתון העיר, הפך מזמן לכת הסגורה בתוך הזיותיה.

27 בספטמבר 2009

יום כיפור: חטא שחטאתי, חטא של חוסר סובלנות ואגואיזם.

חטא שחטאתי, חטאתי כילד, ילד מפונק אך אינטליגנטי מספיק להבין חומרת מעשי.
חטא של חוסר סובלנות, אדישות ואכזריות לילד אחר בן גילי שסבלו היה רב ולא צודק, ואת עוצמת עינוייו הבלתי נתפסים לא יכולתי להבין והפנים. חטא כלפי ילד שאינו בנמצא כדי לשמוע אותי מבקש את סליחתו, אך כל שנה אני מבקש זאת כלפי הנר שאני מדליק לזכרו. אבל זה לא ממש מספיק, זה לעולם לא יהיה מספיק.

26 בספטמבר 2009

הנאום הכמעט טוב של ביבי

נתניהו נשא נאום באו"ם. נאום חשוב נאום טוב. לצאת מול אחמאדאיניג'ד והשקרים שלו, זה חשוב, פשוט אבל חשוב, חשוב מאוד. לדרוש מהאו"ם יושרה זה לא פשוט, מאוד לא פשוט, אבל חשוב, הרבה יותר חשוב. אבל בפרט אחד חשוב הוא פישל, הוא חזר מספר פעמים על המשפט ZIONISM IS RACISM, משפט שיקרי, נבזי, שיש לצאת נגדו וטוב שיצא נגדו, אך שחזר עליו כלשונו, קידם אותו ואת המסר הנקלה. מסר אותו מקדמים אותם גורמים המשחיתים את האו"ם. היה טוב יותר אם היה מנסח בקצרה משפט או פיסקה המוכיחים הפוך. ZIONISM IS THE NATIONAL LIBERATION MOVEMENT OF THE JEWISH PEOPLE, AND THEREFORE AN OPPONENT OF RACISM, WHICH SOUGHT TO SUBJUGATE ALL PEOPLES.

15 בספטמבר 2009

והכאב הזה

המות שבידיעה הזו הוציא זעקת כאב מגופי כמו מרבים אחרים בארץ.
המות הוא תמיד לא צודק, לא פייר ומיותר, על אחת כמה וכמה כשהוא מכה פעמים.
רצינו את האב והבן בשמים, בל נכחיש זאת, אבל לא ככה, ממש, ממש לא ככה.
כעת תורם של המילים והתמונות למלא את חוסר האונים שלהם, שלנו,
את הביחד שלנו עם האם והילדים שהוכו פעמיים ע"י גורל קפריזי ואכזר.
החיים ימשיכו הלאה ויישאו את משא הכאב הזה, כמו ברכבת עמוסת מכולות כאב.
לאן איני יודע
ואנו במסע הכאב הזה נחפש את התמורה, הכאב עצמו יחפש את הצדק לאי הצדק שהפיל אותו עלינו...
כי תכלית כול מסע הוא החיים עצמם ואלי הם יתנו תשושה ומזור לכאבנו
יהיה זכרם ברוך

24 באוגוסט 2009

התאונה המחרידה ע"י אליקים, האם שבילי הליכה ואופניים היו מונעים אותה?

בין אם הנהג שדיווח על התאונה החרידה בה נהרגו אריה ועידו אכדרי, אכן אחראי לה או נהג אחר שעבר שם קודם, נשאלה השאלה האם שבילים מיוחדים להולכי ורוכבי אופניים היו מונעים אותה.
שניי ההרוגים הרי יצאו לצעידה, בשעות הכי נוחות לכך בעונה זו של השנה, שלרוע המזל אלו הן שעות החשכה. אני איני מכיר את המקום אך מציקה מעוד השאלה: הצורך בצעידה לילה הוא לגיטימי, כביש הוא מסודר המאפשר מסלול מוגדר לכך, הסכנה לרכב שייחתך ע"י רכב שבא ממול, או שהנהג יירדם על ההגה יכולה לקרות גם לטוב שבנהגים, במיוחד בסוף יום עבודה ארוך, לכן נשאלת השאלה אם היה להם שביל נפרד, המיועד לצעידת לילה האם היתה התאונה האיומה נמענת?
כאמור איני מכיר את האזור, אך אם התשובה היא כן, השאלה לא נשאלת, היא זועקת.

23 באוגוסט 2009

צביעות תקשורתית צפויה – צתצ

התקשורת יצאה להגנת "שלום עכשיו" כשתקפה את דבריו של הרמטכ"ל לשעבר מושה בוגי יעלון כשקרה ל"שלום עכשיו" וירוס. אך כשבתחילת החודש מזכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, במאמר פומבי על גבי העיתונות הישראלית עשה צחוק מהדרישות הלגיטימיות של ישראל מהפלסטיניים, להכיר בישראל כמדינה יהודית, על זה הם שתקו.
אופנהיימר זלזל בדרישה זו ע"י שיחס לה ולה דורשים, דרישות שלא היו ולא נבראו, כמו הצטרפות לתנועה הציונית העולמית, אימוץ העברית (הם כבר יודעים עברית), התקוה וכדומה. להזכיר לאופנהיימר, הסירוב להכיר בישראל כמדינה יהודית הוא הסיבה למה הם החלו במלחמה הזו, למה הם רוצחים באזרחים באופן קבוע, ולמה עראפת פוצץ את שיחות קמפ דיוויד.
ולעשות צחוק מרצונה של מדינה לסיים את המלחמה ולדאוג לאזרחיה זה דבר ראוי לגינוי.

למען הסדר הטוב, לצאת כנגד וירוס אחד בנוכחות וירוס שני, משה פייגלין, עושה את בוגי צבוע באותה מידה.




ובעניין דבריו של תום שגב הבוקר ברדיו בעניין המאמר האנטישמי בצהובון השודי, אם יורשה להזכיר לו, השקר הנתעב הזה כוון כנגד החילים שלנו, וכמו שאנו מחויבים לעשות הכול כדי לשחררם משבי אויב, כך אנו חיבים להגן עליהם, ועלינו משקרים מתועבים.

10 באוגוסט 2009

אפאסים

איזה אפס, פחדן, טבח עשרות אנשים, ושניים מתוכם הצליח לרצוח, סתם כי בא לו בשבת הלפני אחרונה בת"א, למה בא לו?
כי הפריע לו, או אולי להם, שיש כאלו שעושים מה שהם עושים בשונה ממנו, בינם לבין עצמם, בבתיהם הם ובמועדוניהם הם הרחק ממנו, אז הטריח את עצמו אל תוך חדרי חדריהם ותקע צרורות לכול הכיוונים.
ומה יצא לו מזה?
הוא מרגיש גבר עכשיו, גיבור?
על מה הוא בדיוק התגבר? (כן גבר בעברית זה אחד ש גא–בא–ר) על טנקים פורצים? על מחבלים עטופים בחומרי נפץ ורסס?
להגיב באלימות כלפי השונה מאיתנו, רק כי השונה הזה שונה זה פחדנות לכול דבר, כניעה ליצר הפחד מהשונה, ומה אמרו חז"ל על הכניעה ליצר "איזהו גיבור הכובש את יצרו". כן גם חז"ל רואים בו פחדן.
ולירות בלא חמושים זו הפחדנות הכי מובהקת שיש.
וכל כך הרבה פחדנות במעש אחד עושה אותו אפס, אפאס גמור, ואם יש לו שותפים לפחדנות, שמהללים אותו ב"סחטיין יא גבר", "שיחקת אותה" ומחליקים איתו כפה אחת או שתיים, הם אפאסים בדיוק כמוהו.

8 ביולי 2009

שלוש שנים למלחמת לבנון השניה

שלוש למלחמה שנוהלה מגובה הזין.
היו מנהלים אותה מגובה הלוחמים, מי יודע אולי החיזבאללה היו גמורים היום.

22 ביוני 2009

שאלה רטורית על הולכי רגל ישראלים במעבר חציה מרומזר

לימדו אותנו הרבה דברים על זהירות בדרכים, לחצות במעבר חציה, להסתכל לצדדים, לא בין מכוניות חונות ולא לחצות באלכסון, וכמובן תמיד, תמיד בירוק.
לא את הכול אנו זוכרים ולא לכול אנו מציתים.
אמרו לנו שאם אנו חוצים באור ירוק וזה מתחלף באמצע לאדום עלינו להמשיך לחצות עד הסוף.
אמרו לנו שאם הגענו למעבר חצייה ויש אור ירוק עלינו לעצור ולחכות לירוק הבא ורק אז לחצות.
עכשיו, לאיזה מהם אנו מרבים לציית ואיזה שכחנו לחלוטין?

17 ביוני 2009

קע"ה שנים לביזה הגדולה של צפת

האם מישהו זוכר את ה'ביזה הגדולה של צפת'? האם מישהו שמע על כך?
מבדיקה באינטרנט העיברי, מעטים מכירים את הסיפור ומאלו שכן הרבה חושבים שלדרוזים היה חלק בכך. אך נתן שור, היסטוריון של צפת וא"י בעת ההיא, מדגיש שלא כך היה זה.
הביזה הגדולה של צפת היה פוגרום בן 33 ימים שעשו התושבים הערבים הפלסטינים מכפרי הסביבה ביהודי העיר צפת, בחיפוש אחר אוצרות חבויים שכביכול היו להם.
השנה הייתה 1834, התקצ"ד, והפוגרום החל ב 8 בסיון והסתיים ב 10 בתמוז , מה 15 ביוני עד ה 17 ביולי. מאחוריו עמד מסית, נביא מטעם עצמו בשם מוחמד דמור שהסית במהלך הימים הקודמים כנגד היהודים ורכושם, כשלצדו ואקום שלטוני שנוצר כתוצאה מהמלחמה בין מוחמד עלי, שליט מצריים לסולטן הטורקי ותאבת הבצע של תושבי הגליל המזרחי. הפוגרום עצמו היה חלק ממרד כללי של ערביי הארץ כנגד מוחמד עלי. חשוב לציין שלדרוזים לא היה בו חלק, ואלו המזהים את הדרוזים כחלק מהפורעים לרוב מתבלבלים עם אירוע שהיה 4 שנים מאוחר יותר בו התעללו מספר חילים דרוזים מהר הלבנון ביהודי העיר בהשפעת ערביי העיר. אירוע זה היה קצר יותר והסתיים ללא הרוגים, כשגם בו לדרוזים של הגליל לא היה חלק.
הביזה עצמה הייתה התעללות בת 33 יום בתושביה היהודים של צפת, הם הוכו, נשדדו, הופשטו מבגדיהם, חלקם נרצחו, ובתיהם פורקו עד היסוד ע"י ההמון תאב הבצע. כפי שתיאר זאת , הנוסע האנגלי אלכסנדר ויליאם קינגלייק ממקורותיו של נתן שור, אימתם של היהודים היתה כה גדולה עד שילד מוסלמי בן 10 יכול היה להיכנס לבית יהודי ולקחת מה שהוא רוצה.
הזוועה הזו נדחקה לפינת השכחה והבלבול כי כנראה זו דרכה של ההיסטוריה, לא הכול נחרת בזיכרון. מאה שנה לאחר מכן, החליט אליעזר ריבלין, קרוב לודאי מקרוביו של יו"ר הכנסת הנוכחי ראובן ריבלין, להעלות את הנושא מתהום הנשייה. וזה גם מה שאני מנסה לעשות 75 שנה אחריו.

15 ביוני 2009

יש לנו זכות מלאה לפחד ממדינה פלסטינית

יש לנו זכות מלאה לפחד ממדינה פלסטינית, לאור ההיסטוריה העיקבית של הטרור והדבל טוק הפלסיטיני, יש לנו זכות מלאה לפחד מישות כזאת.
אך באותה מידה אסור לנו להתחמק מהאחריות ולהכיר בעובדה, שהפתרון היחיד לסכסוך הזה הוא שתי מדינות לשני עמים. מדינה ערבית פלסטינית לצד מדינה יהודית ישראלית.
על החבל הדק הזה קשה מאוד ללכת, אבל אנחנו לא לבד עליו...

6 ביוני 2009

חושם ימני

חושם ימני מחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית. מחפש. אחרי שנים שהתנגד, אחרי שסוף סוף נבחר לשלטון על בסיס לא למדינה פלסטינית, אחרי שסוף סוף הקים ממשלה, ורק אחרי שאיום חילוקי עם המעצמה האם עלה, אז חושם ימני נזעק והתכנס לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, וע"כ הוא חושם.

חושם פרלמנטרית מתארחת אצל 'לונדון וקרשנבאום' ומצהירה בחיוך רחב על עקרונות האלטרנטיבה החדשה. שהם "הערבים לעולם לא יכירו בקיומנו" זה לא עקרון זו עובדה, נכונה לא נכונה (היא נכונה). עיקרון הוא משהוא שאת/ה מאמין בו כנכון וצודק ותקדם אותו בין אם העובדות בשטח הם כאלו או הפוכות מהם. רק חושם יתבלבל בין עובדות לעקרונות.

חושם אקדמאי וחושם ביטחוני נפגשים לחפש אלטרנטיבה למדינה פלסטינית, עכשיו, כשהנושא בוער. חיפשו, חיפשו ומה מצאו? – ירדן. למעלה מ 20 שנה אחרי שזרקו אופציה זו לכול הרוחות בשמחה ובששון, הם נזכרו בה. למעלה מ 20 אחרי שירדן ויתרה על הגדה, בחוסר רצון אך באנחת רוחה גוברת והולכת, הם יענינו אותה לחזור? למה לה? בגלל החיוך של ציפי חוטבלי? חושם פתטי.

חושם פרלמנטרי רוצה להעביר חוק האומר "ירדן היא המדינה הפלסטינית" כמוהו כחוק האומר לשמש "ממחר תזרחי במערב ותשקעי במזרח" חושם ליצני.

חושם מינסטריאלי רוצה להעביר את חוק הנקבה, בבחינת להגיד לאנשים מה לחשוב ומה להרגיש. הנקבה היא חלק מאידיאולוגיה ותפיסת עולם, רובה מעוותת מוסרית והיסטורית. מול אידיאולוגיה מציבים אידיאולוגיה, מציבים עבדות ומציבים אמות מידה מוסריות. ומי שאינו מאמין שלזכות תפיסת עולמו עומדים העובדות ההיסטוריות והמוסר האנושי – שום חוק בעולם לא יפצה על חוסר אמונתו.

חושם ליברמני שולח אצבע שלישית לארה"ב, שרואה בחמאס אירגון טרור ומקשקש בזנבו מול רוסיה הרואה בו אירגון לגיטימי. חושם כזה לא צריך להחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו – בטח לא שר החוץ.

11 במאי 2009

ארכאולוגית צמרות ברמת גן

ברחוב שקט ברמת גן, הנחבא בין רחובותיה הסואנים, על פנס רחוב מוסתר ע"י ענפי הצמרות, נמצא סטיקר בחירות ישן אך שמור היטב. ותכולתו נחשפת כל עת בענפים הרוח נושבת והיא אומרת, "אהוד ברק, למען עתיד ילדינו."
אך תחושת הפספוס הזאת,
האם יש מישהו שמזהה את אהוד ברק עם איזשהו עתיד?

4 במאי 2009

פסטיבל השטויות של ליברמן ותזמורתו.

הצהרתו המתהדהדת של שר החוץ החדש שלנו, אביגדור ליברמן, שהוא מתנגד למדינה פלסטינית, הביאה אישים נוספים החושבים כמוהו להפיץ דע זו. כולם חוזרים על אותם מוטיבים בצורה ציורית יותר או פחות, לפיה מדינה פלסטינית זה רע וככול שנתרחק מזה כן ייטב – אלטרנטיבה אין להם. וממתי העדר אלטרנטיבה היא יותר טובה מפתרון? נדיר מאוד אם בכלל.
רק פרט אחד עומד לזכותה של עמדה זו, הזיהוי האסוציאטיבי אצל כולנו של מסירת שטחים עם מדינה פלסטינית ומדינה פלסטינית עם טרור. אך זיהוי זה הוא אסוציאטיבי בלבד, בפועל לא כל מסירת שטחים פרושה מדינה פלסטינית. כך למשל החמסטן בעזה אינה מדינה כי אם מוצב צבאי קידמי של משטר האייטולות באיראן ובני בריתם העיקריים בעולם הערבי סוני, תנועת האחים המוסלמים הגזענית. זוהי ברית של פשיסטים רצחניים שלא מחפשת את טובת האזרחים החיים ברצועה כפי שמדינה אמורה לעשות. גם ארץ הכנופיות שהקימו בזמנו עראפת ומרוואן ברגותי וחבריהם ברחבי יהודה ושומרון לא היתה מדינה פלסטינית כי אם ארץ כנופיות ומרצחים. מאנשים המתיימרים להציע אלטרנטיבה לרעיון שהוא בגדר קונצנזוס עולמי, אפשר היה לצפות שיידעו להבדיל בין האסוציאטיבי למעשי, אך זו מלכודת שכולנו עלולים ליפול בה, ולכן זה נסלח.
אין זה משנה את העובדה שבפועל לא כל מסירת שטחים היא הקמת מדינה פלסטינית.
עובדה שמתחדדת כשבוחנים את דבריהם של ליברמן ושות' לעומק.
דבר ראשון שמתגלה הוא שאין הרבה עומק לדבריהם, הם מסתכמים בנימוק אחד, מדינה פלסטינית תשמש כלי לטרור ולהשמדת את ישראל. טיעון חשוב אך עם בעיה אחת יסודית, אם מדינה היא כלי, כלי לכול דבר שהוא למעט שרות אזרחיה, היא אינה מדינה.
איך שאל חגי סגל? "הם רוצים מדינה פלסטינית?"
זהו, שלא, כי מדינה היא יעד, וכשהיא מושגת יש לה חובות כלפי אזרחיה, חובות סוציאליות, ביטחוניות, עניינים של חוק וסדר ומשפט, חינוך, בריאות וכדומה. הכפפת המדינה לרעיונות אחרים, חלומות אידאולוגים או אימפריאלים, מחבל ביעילות עבודתה של המדינה ומערער את יסודותיה, כך נפלה ברה"מ, כך מתערערת הכלכלה האיראנית, כך חדלו צפ' קוראה, קמבודיה בתקופת פול פוט וזימבבוה כעת מלהיות מדינות בפועל, וכך הידרדרו כול השטחים שנמסרו להנהגה הפלסטינית לאנרכיה גמורה ועוני מחפיר, כי שליטיהם הכפיפו אותם ואת תושביהם לאידיאל 'עליון' מעבר ובמקום חובותיה של המדינה כלפי אזרחיה והוא חיסול מדינת ישראל ורצח תושביה.
בהקשר זה חשוב לזכור שלתהליך אוסלו ההנהגה הפלסטינית ה"מתונה" (פרגמטית הוא מונח יותר נכון) נגררה, ועוד קודם לעליית ממשלת הימין בישראל דיברו הם ואומרי ההן שלהם בשמאל הקיצוני, כדוגמת מירון בינבינישתי ואחרים, על כך שההזדמנות להקמת שתי מדינות לשני עמים הולכת ופוחתת. זה היה הכנה לתרגיל התחמקות שקוף מפתרון שתי המדינות לשני עמים. פתרון שההנהגה הפלסטינית לדורותיה התנגדה לו ולחמה בו. עוד מאז שהוצע לראשונה בשנת 1937 בועדת פיל ועד היום, כפי שמתגלה כעת בסירובו של מחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני והבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. במקום זאת הם דחפו וקידמו פתרונות אחרים, כשהבולט בהם הוא רעיון המדינה הערבית האחת בין הירדן לים. רעיון שנכשל פעם ועוד פעם. הוא נכשל עת נס אליו ערפאת מקמפ דיויד, הוא כשל כול יום מחדש, כשהגרסא האיסלמיסתית חמאסניקית שלו מתנפצת כול יום מול חומות עזה. זה נכשל ב 30 שנות הטרור של אש"ף. והוא כשל בגדול לאחר שהמופתי הוביל את הפלסטנים ואת מרבית העולם הערבי למהלך צבאי קרימינלי כנגד החלטת האומות המאוחדות והביא על הפלסטינים את הנקבה שלהם.
ועם כזו היסטוריה של כישלונות למה להוטים ליברמן ואחרים לצרף אותנו להיסטוריה מפוארת זו של אסונות?
בואו נחשוב רגע אחד על האלטרנטיבה שהם יכולים להציע? אפשרות זמינה אחת, וזה רק ניחוש, היא מדינה אחת עם רוב ערבי, מדינה זו תהיה במקרה ה"טוב" מדינת אפרטהייד אנטי יהודית, ובמקרה הרע (מאוד) מדינת ג'נוסייד אנטי יהודית. האפשרות השנייה והפחות זמינה היא מדינה אחת עם רוב יהודי, איך היא תושג? לא ברור. אמצעים ברוטליים רק ייצרו חזית אחת נגדנו שבה מרבית העולם, כולל המערב יהיה עם איראן. אמצעים אחרים זה כבר חלק מהתוכן/העומק של האלטרנטיבה שהם לא מציגים.
בפועל ממשלת ישראל קיבלה את רעיון שתי המדינות לשני עמים, ליברמן עשה זאת כשהצהיר שיכבד את ההסכמים שממשלות קודמות חתמו, הסכמים שהיו כולם ברוח, יעד ותוכן שתי מדינות לשני עמים, ונתניהו כשדרש מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית, המרכיב השני הבלתי נפרד של רעיון שתי המדינות לשני עמים. כי בפועל פשוט אין פתרון אחר, יש כאן שני עמים, שלא מתלהבים אחד מהשני ולא חיים בשלום אחד עם השני. נתינת מדינה לכול אחד מהם תיתן לכול אחד את הריבונות לה הוא זכאי ותאפשר לו להתעסק בענייניו הוא, ולא להסתבך בתוך החיים של השני.
נכון ואסור לשכוח שהפלסטינים אכן השתמשו בשטחים שנמסרו לשלטונם למטרות אלימות, אך לא מתוך רצונם במדינה פלסטינית, אלא מתוך שלילתם את זכותנו להתקיים. זהו הבדל מהותי, כי מה שנכשל כאן הוא לא רעיון שתי המדינות לשני עמים, אלא ניסיונם של הפלסטינים לחמוק ממנו. וחובתנו להזכיר זאת לכל הלוקחים חלק במו"מ הבינ"ל, ואבוי לנציגינו למו"מ אם לא יעשו זאת. אך בו בעת, כלפי פנים אסור לנו להתעלם מהעובדה שאין פתרון אחר.
בפועל מה שעושה תזמורת ה"לא למדינה פלסטינית" זה לתת אליבי לאותה הנהגה פלסטינית שמחפשת נואשות להתחמק מהתחיבות זו. החמור הוא שכך הם יאפשרו לה גם להתחמק וגם לזרוק את האשמה עלינו, בבחינת הקורבנות הופכים לנאשמים בפשע שבוצע בהם – בנו. זה כבר חוסר אחריות ושטות גמורה. ובשפה ברורה יותר – פריאריות גמורה.

27 באפריל 2009

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. הפנים והשמות האישיים שלי.

ביום הזיכרון הזה, הכבד הזה, כשהזיכרון הקולקטיבי והפרטי מעורבבים זה בזה, אלו הם הפנים והשמות האישיים שלי שאני זוכר ונזכר. הראשון, כרונולוגית, דוד שלא יצא לי להכיר אך את זיכרון חייו ומותו אני נושא עמי מאז שאני זוכר את עצמי, חלק בלתי נפרד מההוויה המשפחתית שלי - והאישית.
השני, ידיד טוב מימי התיכון שלבושתי לא שמרתי על קשר עמו, ודבר הירצחו נפל עלי בהפתעה. אלא הם השמות והפנים שאני זוכר. אנשים שפניהם מעידים על סיפורים אישיים רבים יותר מהתמצות המצורף. והמעט שאני יכול לעשות הוא להעלות כאן את זכרם ולומר עליהם ועל הנופלים במערכות ישראל ועל כול הנרצחים בפיגועי הטרור. "יהי זכרם ברוך ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים ואמרו אמן."


19 באפריל 2009

פרשת פשעי המלחמה השמועתיים בעזה והשלכותיה, סיכום ביניים.

פרשת פשעי המלחמה שחילי צה"ל כביכול ביצעו בעזה לא הולכת להיעלם, היא קיבלה חיים משלה מחוץ לגבולות ארצנו ואת ההשלכות הפנימיות עלינו עוד קשה לעמוד.

ההפך הגמור מפרשת קו 300.
ברובד העיתונאי פרשה זו הינה ההפך הגמור מפרשת קו 300. פרשת קו 300 כזכור התרחשה ב 12 באפריל 1984 לאחר שהסיירת חילצה את נוסעי קו 300 הוא קו ת"א אשקלון, שנחטף ע"י ארבעה מחבלים מרצועת עזה. בתום מבצע החילוץ נהרגו שניים מהמחבלים ושני הנותרים נמסרו לאנשי השב"כ שהרגו אותם במקום לחקור. חשיפת פרשה זו עמדה בכללים העיתונאיים האלמנטריים, התצלום המפורסם שהראה את השניים בחיים בידי השב"כ, כשכביכול הם היו אמורים להיות מתים היווה הוכחה שמצד השלטונות מישהו משקר. אך בעוד שבעת פרשת קו 300 הייתה זו המערכת הביטחונית ששינתה גרסאות, כאן היה זה הצד המדוח/מאשים. קודם היו טענות בדבר פשעי מלחמה, אחר כך דיברו על מות אזרחים כתוצאה מתאונות מבצעיות, ואחר כך טען עופר שלח שהנושא העיקרי צריך להיות לא מיקרי המוות הללו, שהיו או לא היו, אלא הוראות הפתיחה באש המקלות מידי לטענתו. זאת לאחר שלא נמצאה כול הוכחה שוות ערך לתצלום הש"בכניקים המפורסם מפרשת קו 300, או כול הוכחה או עדות ראיה שהיא.
מרכיב נוסף ברובד זו הוא המרכיב האידואולוגי, או בלשון עממית "השמאלנות" של המדוחים, המונח הנורא הזה שכולם ברחו ממנו בעת הדיון בכתבותיו של הראל ב'הארץ' ושל שלח בערוץ 10 ובמעריב. כי בסופו של דבר הן בפרשית קו 300 והן בפרשת עזה, יצאו הידיעות הראשונות מאותו מעוז אידאולוגי של הארץ/חדשות. אידאולוגיה חשוב להפנים לא פוסלת אדם, מעשיו עושים זאת, אך אידאולוגיה בהחלט יכולה להשפיע על שיקול דעתו של אדם, היא יכולה לחדד אותו, להגביר את תחושת האחריות וכך להיות מיקצועי עוד יותר מאשר בנסיבות אחרות. או להפך, להשרות ביטחון עצמי מופרז, תחושת ידיעה מוקדמת של הפרטים עוד לפני שנגלו או אף התרחשו וגרוע מכך אחרי שהעובדות המתגלות לא מסתדרות עם הציפיות האידאולוגיות להתאים אותם להשקפת עולמו של העיתונאי. מה קרה בשני המיקרים הנ"ל? האם ואיך היא שיחקה תפקיד בהתפתחות הסקופ של 1984 והברווז של 2009? זהו טאבו מורכב ובעיתי שמוטב הן לתקשורת והן לשמאל שלא יטיחו אותו עם כול האי הנעימויות הרבות שבו.

הנזק האמיתי – משבר אמון מובנה.
הנזק האמיתי אם לא ילובנו הסוגיות הנ"ל הוא משבר אמון מובנה ועמוק בתוך החברה הישראלית כלפי מכלול הערכים של שלום, עיתונאות חוקרת וביקורתית, זכויות אזרח, סבל האזרח הקטן בצד השני ומעבר לכך לערך החמלה הבסיסי הטבוע בנו בלי קשר לשיוכנו הפוליטי/אידאלוגי. מאז ראשית תהליך אוסלו אמינות מחנה השלום וקבוצת המבקרים שבו הולכת ופוחתת. פרוץ האינתיפאדה האחרונה הגביר זאת ביתר שאת. הגמגום של השמאל הישראלי לנוכח גלי הפיגועים המחרידים וההסתה במערכות התקשורת והחינוך הפלסטינאיות והשתיקה הכמעט מוחלטת שלו לנוכח עמידתו של השמאל האירופאי לצד מעשי הרצח הפלסטינאים, כול אלו ערערו את מעמדו של השמאל הישראלי גם בקרב קהל הבוחרים הטבעי יותר שלו. ובמקביל פרשת אל דורה, אותה עלילת דם עכשוית, שקר ג'נין ופרשיות נוספות, ערערו את אמינותן של כול האשמות הכבדות כנגד צה"ל ומדינת ישראל. פרשת השמועות מעזה היא עוד מסמר נוסף בארונות הקבורה הנ"ל, זה של אמינותו של השמאל הישראלי, וזה של אמינות ההאשמות הכבדות נגד צה"ל.
וכאן טמונה הסכנה האמיתית, מפני שאם בפעם כן יקרו מעשי זוועה מציידנו, ומקרי הונדליזם המכוערים שאכן קרו מלמדים שהפוטנציאל לכך קים, לא יאמינו כבר למי שידוח על כך אפילו יהיה זה רוני דניאל.

החיילים של 2008 ו 2009.
נקודה נוספת שמוחמצת כל העת ע"י התקשורת והשמאל הישראלי אך גם ע"י הימין ושאר מרכיבי הציבוריות הישראלית היא; מי הם החיילים של 2008 ו 2009, מי הם בני ה 17 עד 21 של היום?
אלו המתבגרים הצעירים של 2000 - 2004 מהשנים הרצחניות ביותר בתולדותינו. החיילים של היום היו אז במחצית הראשונה של גילאי העשרה של חייהם, אם בראשיתה אם בסופה של מחצית זו. והיום יש להם מדים ורובה ביד. ועם שני מטענים נוספים של אי אמון ורתיעה, אחד כנגד האוכלוסיה הפלסטינאית שטופת השנאה ואחד כנגד מחנה השלום/מבקרים הנגוע בבינוניות, צביעות ובריחה מסוגיות שאינן עולות בקנה אחד עם האמיתות האידיאולוגיות שלו.
איני יודע איך דור זה רואה את כול הסוגיות הנ"ל כי גם אני לא ישבתי עמו לשוחח עמו על כול אלה. התחושה שלי שאנו, כלל הציבוריות הישראלית, בעיצומה של תהליך התפתחותי שתוצאתו הסופית אינה ברורה, אבל יש ממה לדאוג.

6 באפריל 2009

ביבי והבעיות.

כשמאחוריו ממשלה של 30 שרים, שהוא בעצמו הגה והקים, מכריז ראש הממשלה החדש ישן שינהג באחריות ושכולנו צריכים להתנהג באחריות. האם הוא מודע לבעייתיות שבדבר?

24 במרץ 2009

מצעד המחרחרים.

מצעד המחרחרים באום אל פחם יוצא לדרך.
באישור מוטעה של בג"צ יוצא לדרך מצעד מחרחרי המדון של הימין האולטרא קיצוני באום אל פחם.
מיכאל בן ארי, איתן בן גביר, ברוך מרזל, ועוד כל מיני בריוני רחוב ברשות תורה, ברשות דמוקרטיה כביכול, וברשות כל תרוץ שהוא רק כדי להצדיק מהומות לשם לשם מהומות, אלימות לשם אלימות, כוחנות לשם כוחנות. וזאת עוד בשם הריבונות שלי.
אני לא ביקשתי מהם לפעול בשם הריבונות שלי באום אל פחם, בשביל זה יש משטרה, רשויות מדינה וכדומה.

ליבי, ליבי, על שוטרי ישראל שציריכים לאבטח את החוצפה הזאת.

23 במרץ 2009

ישראל לא צריכה משרד יחסי ציבור.

מה שישראל צריכה, זה שמשרד יעשה את המוטל עליו, ושיאפשרו לו לעשות זאת.

בתגובה לדבריו של עדי מינץ.

19 במרץ 2009

אכזבה, פשוט אכזבה.

אתמול ה 18.3 בבוקר, קרן נויבך, אחת העיתונאיות היותר אנושיות בישראל, סיפקה אכזבה בתוכניתה סדר יום ממי שלמדו להעריך את סגנונה האישי והישיר ובו בעת אכפתי ומקשיב. "האם 100 האסירים שישראל מסרבת לשחרר זה מה שמאים על ישראל?" שאלה כאילו אי שיחרורם משול להתעמרות של פקיד בזקנה גלמודה שמחויבת בקנסות על לא עול בכפה, העולים על הפנסיה החודשית שלה.
התייחסות המבטלת לסוגית האיום האסטרטגי של אותם מרצחים מתעמרת קודם במאות קורבנותיהם ובני משפחותיהם ולבטח באילו שיפגעו אחרי שיחרורם. ולקרן ניובך שלרוב מאירה ומתריע על התעמרות של בעלי הכוח בחלשים, זה מאוד לא אופיני וע"כ מאכזב - מאוד מאכזב.
אשר לסוגיה עצמה, ברור שהם איום אסטרטגי. הם היו איום אסטרטגי כשהם שחטו אותנו בוקר וערב בראשית האינתיפאדה האחרונה, הם יהיו איום אסטרטגי כשנשחרר אותם. זה ברור כשמש.
השאלה צריכה להיות לא אם הם מאימיים עליינו או לא – ברור שכן, השאלה היא האם נעמוד בזה?