14 שנה לרצח יצחק רבין זכרונו לברכה ומה השתנה?

הימין עדיין בהכחשה,
השמאל עדיין אוחז במונופול,
ואקדמאים, עיתונאים, ושאר מיניי מומחים מיצרים על העניין.
אבל אולי בקרב העם, בקרב כלל הציבור, עובר הזיכרון את מסלולו הטבעי, נכנס לשיגרה הצפויה, שלפעמים נדמה כי שמקהה היא את הכאב, אך לא מאבדת את המשמעות.
שהיה זה פשע חמור מאין כמוהו, ואף צד בעם הקרוע שלנו לא יכול להרשות לעצמו לתת לדבר לחזור על עצמו.

רב פורנוגרפי

תחשבו על אדם עם עקרונות, עקרונות חשובים גבוהים ובלתי מתפשרים. חשוב לו להכניס תצלומים פורנוגרפיים לבית הכנסת, ולא סתם, אלא פוסטרים ענקיים, שמכסים קירות, וכול איבר מוצנע, של גבר ואישה, חשוף וגלוי לכול, בפוסטרים שמכסים כול קיר וקיר ואפילו את ארון התורה עצמו.

ולא רק זה, אם מישהו אומר לו שאסור, ידרוש הוא את פיטוריו.

לאיש הזה קוראים הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה, בית הכנסת הוא צה"ל והפוסטרים הם הפוליטיקה שהוא וצוערי שמשון החדירו לתוך הצבא. פוליטיקה שמקומה בחוץ. פוליטיקה שכול חייל וקצין שם בצד וממלא הוראות גם אם פוליטית הוא מתנגד להם. תהפוך את בית הכנסת לבית זונות הוא יהיה בתי זונות, תהפוך את הצבא לזירה של מלחמות פוליטיות, בא כול רב הוא גנרל, לא יהיה צבא ואנו לא נהיה עם.

סרבנות במבחן המוסר

סרבנות טוב או רע?
ברמה העקרונית השאלה היא באילו ערכים את או אתה מאמינים. הדמוקרטיה ובמידה רבה גם היהדות מושתתות על ערך החיים, ערך השם את האדם במרכז אך המסגרת הטובה ביותר להגן עליו היא המדינה הדמוקרטית. מדינה שכדי להתקיים זקוקה לארגון פנימי ולנאמנות התושבים כלפי המוסדות המקימים אותה. נאמנות המושתת על האימון שהעומדים בראש אותם מוסדות עושים את אשר עושים לא רק המדינה כישות על גם לטובתו של כול אזרח ואזרח.
מלחמה מותחת נאמנות זו לקיצוניות כמעט בלתי נתפסת, מפני שכדי לשמר חיים צריך להקריב חיים.
אפשר להבין זאת כצורך לגטימי בהגנה עצמית, אך אם מפקידים בידי מנהיגים חיי אדם, קרי את הסמכות להחליט על חיים ומות, כוח זה יכול להשחית אותם ולהביא להחלטות שהן זלזול גמור בחיי אדם.
סכנה זו מחיבת קיומו של ניגוד לא פחות אבסורדי מהמלחמה עצמה.
כי מצד אחד על החוק, האמצעי העיקרי לקיומה של כול ישות מדינית ובמיוחד הדמוקרטיה, חייב לאסור על הסרבנות בכול תוקף, כי אחרת פירושו ערעור שלטון החוק, ודווקא כשמדובר בנאמנויות הגבוהות ביותר, ערעורו הוא המסוכן ביותר, כי אלו הן החיוניות ביותר לקיומה של מדינה.
אך מצד שני המערכת הא פורמלית חיבת להתיר את הסרבנות ולסלוח לקיומה, כי היא חלק מתרבות המחאה, שזכות קיומה חיוני לדמוקרטיה כמו שלטון החוק, וכך היא גם מזכירה לעומדים בראש שגם הם נשפטים על נאמנותם ואחריותם לערך החיים.
עם זאת, ערך החיים כערך יסוד וכערך עליון, אינו פוסח על אף אחד, גם לא על הסרבנים והקוראים לסרבנות. וכשאויב פוגע באזרחים בכוונה תחילה ערך החיים מחייב להגן עליהם, והסרבן שולל מהם את זכות ההגנה בנימוקי מוסר הוא מוסרית רואה את רציחתם ושחיטתם כחיובית. הדבר זהה לשוטר בתפקיד המסרב להגן על אזרח מתקיפה אלימה (זכות היוצרים לנימוק קולע זה היא לעופר גלעד מהפורומים של תפוז).
סרבן שכזה, במציאות שכזו, בין מגיע מימין או משמאל, שם את דעותיו מעל ערך החיים ומקריב אחרים על מזבח אמונותיו. מוסרית אדם כזה אינו שונה מזה המשלח מתאבד ממולכד להתפוצץ ברחוב הומה אנשים.
ולמי יש זכות לדרוש מאיתנו לוותר על הכיבוש או לחלופין לספח התנחלויות?
לזה שהפקיר אותנו לאימת הטרור, או זה שחירף נפשו למענינו?

אצל ציפי זה לא היה קורה

ההצבעה במועצת זכויות האדם של האו"ם היתה כנראה בכול מקרה נגדינו, אבל שרק שש מדינות יצביעו בעדינו ושצרפת ובריטניה יסרבו להשתתף, כלומר ימנעו? אצל שר חוץ אחר ור"מ אחר היו יותר מדינות מצביעות בעדינו ויותר נמנעות, וזו עובדה.

אל נקרא להם שונאי ישראל

כך מבקשים שלושת הסרבנים שברחו לדרום אפריקה במאמר בוואלה. הם מסרבים לקחת חלק בבנית חומת ההפרדה שהורידה את הפיגועים למינימום של קרוב מאוד לאפס, הם מסרבים לחפש מטעני חבלה וחמושים בכפרים ערביים. הם מסרבים להקים מחסומים עפר שמקשים על חוליות חבלה מכפרים שונים לתאם מהלכים ולגייס משאבים, מסרבים להיות סוהרים של מיליון וחצי תושבים ברצועת עזה, שעשרות אלפים מתוכם הם חמושים, החמושים מכף רגל ועד ראש, שנשבעו להרוג יהודים באשר הם יהודים.
אין להם אף מילה רעה על הצד הפלסטינאי, אך את החרדה שלנו מפיגועים הם מסוגים כאי רצון לסיים את הכיבוש, לאי ההסכמה שלנו איתם הם קוראים גיזענות ומילטיריזם ופשע שעלינו כולנו לשלם. ולדרום אפריקה, מדינה שמעולם לא התענינה בצד שלנו הם הלכו לספר את הצד ה"אחר" של הסיפור.
בעולמם של שלושת אילו, אין לחברים שלהם זכות לחלוק עליהם, לדאוג לעצם קיומם הפיזי, אפילו זכות לחיות אין, אבל מבחינתם הם אינם שונאי ישראל.
הגיון כזה נקראה פסיכופתי.

אין לנו את מי לחבק שם

ממאמרו הבוקר של נחום ברנע בידיעות אחרונות, יש סיבות טובות לקוות שיש סוף כול סוף איזשהו פרטנר לשלום בצד השני. אבל כמה זה בגלל שהחמאס מכונים להם כדור לרקה ושהאמריקאים נכנסו עמוק לתמונה? כשכול זה יחלוף, מה אז?

באסה שמאלנית

קניתי במיוחד את עותק "העיר" עם התצלום של השופט גולדסטון בחזית, הבטיחו את כול הדו"ח בלי צנזורה בעמוד 42. הגעתי לעמוד 42 ומה קיבלתי, ראיון כללי עם כבוד השופט וארבע עדויות מתוך המאות שיש בדו"ח. איזו באסה; איזו צנזורה; איזה שמאלנים, גם משקרים, גם מצנזרים, גם לקחו לי חמישה שקלים.
מעבר לציניות זהו סיפור עצוב, כי השמאל הספיציפי הזה, זה שמאחורי עיתון העיר, הפך מזמן לכת הסגורה בתוך הזיותיה.