24 במרץ 2009

מצעד המחרחרים.

מצעד המחרחרים באום אל פחם יוצא לדרך.
באישור מוטעה של בג"צ יוצא לדרך מצעד מחרחרי המדון של הימין האולטרא קיצוני באום אל פחם.
מיכאל בן ארי, איתן בן גביר, ברוך מרזל, ועוד כל מיני בריוני רחוב ברשות תורה, ברשות דמוקרטיה כביכול, וברשות כל תרוץ שהוא רק כדי להצדיק מהומות לשם לשם מהומות, אלימות לשם אלימות, כוחנות לשם כוחנות. וזאת עוד בשם הריבונות שלי.
אני לא ביקשתי מהם לפעול בשם הריבונות שלי באום אל פחם, בשביל זה יש משטרה, רשויות מדינה וכדומה.

ליבי, ליבי, על שוטרי ישראל שציריכים לאבטח את החוצפה הזאת.

23 במרץ 2009

ישראל לא צריכה משרד יחסי ציבור.

מה שישראל צריכה, זה שמשרד יעשה את המוטל עליו, ושיאפשרו לו לעשות זאת.

בתגובה לדבריו של עדי מינץ.

19 במרץ 2009

אכזבה, פשוט אכזבה.

אתמול ה 18.3 בבוקר, קרן נויבך, אחת העיתונאיות היותר אנושיות בישראל, סיפקה אכזבה בתוכניתה סדר יום ממי שלמדו להעריך את סגנונה האישי והישיר ובו בעת אכפתי ומקשיב. "האם 100 האסירים שישראל מסרבת לשחרר זה מה שמאים על ישראל?" שאלה כאילו אי שיחרורם משול להתעמרות של פקיד בזקנה גלמודה שמחויבת בקנסות על לא עול בכפה, העולים על הפנסיה החודשית שלה.
התייחסות המבטלת לסוגית האיום האסטרטגי של אותם מרצחים מתעמרת קודם במאות קורבנותיהם ובני משפחותיהם ולבטח באילו שיפגעו אחרי שיחרורם. ולקרן ניובך שלרוב מאירה ומתריע על התעמרות של בעלי הכוח בחלשים, זה מאוד לא אופיני וע"כ מאכזב - מאוד מאכזב.
אשר לסוגיה עצמה, ברור שהם איום אסטרטגי. הם היו איום אסטרטגי כשהם שחטו אותנו בוקר וערב בראשית האינתיפאדה האחרונה, הם יהיו איום אסטרטגי כשנשחרר אותם. זה ברור כשמש.
השאלה צריכה להיות לא אם הם מאימיים עליינו או לא – ברור שכן, השאלה היא האם נעמוד בזה?