מלכודת מעשה ידינו

האם יש הקצנה בשיח נגד הרפורמה?

בודאי.

האם זה יכול להידרדר לאלימות, לרצח פוליטי? כן

השמאל הפוליטי, שיותר מדויק לקרא לו מחנה הלא ימין, נמצא בהקצנה מאז רצח יצחק רבין ז"ל. לא שזה מצדיק אלימות פוליטית, ותודה לאל, נכון לכתיבת שורות אלו אין מה להצדיק, והלואי, הלואי, שלא יהיה מה להצדיק. מה שאני מנסה להסביר כאן זה את הדינמיקות הקטלניות שאנו לכודים בהן.

מה שמניע הקצנה זה תחושת הצדק, מנטליות "האנחנו צודקים." במקום להפנים את הגישה לפיה מי שצודק צריך לפעול באחריות כלפי אותה מטרה צודקת, כלפי מאמינים אחרים באותה מטרה, וכלפי המדינה והעם הלכודים באותו ויכוח, גישת ה"אני צודק" עושה ההפך. היא מעוורת את האוחזים בה מכול שיקול מוסרי, ורציונלי ומעצימה את הזעם והשנאה כנגד אלו המזוהים עם המעשים הכביכול לא צודקים. וכך נוצר רציונל לפיו לא רק הכול מותר, אלא גם הכרחי. תחושת צדק מעוותת כזו יכולה להסתמך על כול מני דברים. אצל יגאל עמיר זה היה חזון משיחי שבמרכזו א"י השלמה ושנאת הערבים והשמאל. אצל השמאל, מחנה הלא ימין, זה היה ועודנו הרצח המתועב שיגאל עמיר ביצע. כרגע זה נמצא בשלב הדברת, הקריאה לסרבנות של אהוד ברק, רון חולדאי שמתקשה לשמור על הסוגרים, ההתנגדות לפשרה (וכן, שיחות על פשרה צריכות להתחיל בהקפאת החקיקה.) וביטויים וציוצים בוטים יותר. הדברים האלו קיימים. הם לא מלמדים שאוטוטו עומד להתקיים רצח פוליטי, אבל הם בהחלט מדאיגים. העניין הוא שכשמדובר בהקצנה, השמאל הוא תמיד צעד אחד לפני הימין. מכיוון שהימין עבר מרציחות פוליטיות שהחמירו והלכו, לשריפת משפחה שלמה, לניסיון שריפה של כפר שלם, ולקריאות "שיישרף לכם הכפר." הסיכוי שהשמאל נמצא צעד אחד לפני כן, קרי באזור הסבירות הגבוהה לביצוע רצח פוליטי, הנו סביר בהחלט. ולא. אין לי כול מידע על משהו ספציפי שעומד להתרחש. אני מדבר על תהליכים. והליכי ההקצה של השמאל אינם מנותקים מתהליכי ההקצנה של הימין, ואלו של הימין אינם מנותקים מאלו של השמאל. כשפרצה האינתיפאדה השנייה פנה פרופ. זאב שטרנהל לפלסטינאים וביקש שיהרגו רק את המתנחלים. זו הייתה אמירה קיצונית, אנטי מוסרית, פסולה, שנבעה מתוך ראיה דוגמתית נוקשה לפיה כול דבר שהוא ימין הוא פסול מוסרית. וכן, מי שאומר דבר כזה מאבד צלם אנוש, אפילו הוא בעצמו ניצול שואה. יחד עם זאת זה לא הצדיק את הניסיון לפגוע בו מספר שנים מאוחר יותר. גם הוא, גם מי שניסה לפגוע בו הונעו ע"י תחושת הצדק. וזו פחות או יותר הדינמיקה בה אנו לכודים. כרגע הפירומן בן גביר מחפש בנרות בדל של אלימות פיזית מצד מתנגדי הרפורמה. מי ייתן ומנוול זה יעלה חרס בידו גם אחרי שיהפוך את כול המדינה. אבל אם חס ושלום יקרה משהו, זו תהיה עילה בידיו, ובידי בריוני רחוב אחרים, לגל אלימות פנימית, שלא ראינו מעולם.

גל זה גם יכול לבוא ללא אירוע אמיתי. למה בן גביר משקר על אותם דוחות מודיעין. כי הוא ותומכיו, ודומיהם, מחפשים הצדקה למעשים רצחניים כאלו. זה בוער להם בקצה העצמות. כ"כ בוער להם, שאולי הם לא יחכו להצדקה, אפילו לא אחת מזוייפת. ואם זה יקרה כך תהיה הקצנה נוספת במחנה השני. פעולות אלימות, מכול דרג שהוא, עשויות להיות חלק מקשת של פעולות, ולא בהכרח הדומיננטיות שבהן. התוצאה העיקרית מיוזמה בן גבירית כזו, היא חיסול כול אפשרות לדיאלוג. מלחמת אזרחים היא תוצאה אפשרי של כול אחד מהתרחישים האלו. אבל יותר סביר הוא תרחיש של שיתוק. המדינה פשוט לא תוכל לתפקד כתוצאה מהנתק בין הצדדים. 

על מירי, מוטי, ויגאל, שלושה דברי דעה

מירי רגב ואבו מאזן. כשהבלתי אפשרי והבלתי סביר ביותר הוא ההסבר היחיד (גם אם אינו נכון).

מעשה שהיה כך היה, ואולי לא היה, כי איך היה יכול להיות, אך אם זאת איך לא יכל להיות.

(אבל הוא לא היה, אבל נניח שכן, רק לרגע)

ונקראה דרכה של בחורה עבריה חסונה וקשוחה לנהר שוטף וקוצף, כך המשוער. ותיפול לתוכו לכודה בזרמיו, ללא הושיע. ויקרה במקום, כך המשוער, בחור ערבי, לא צעיר, ויצא אל תוך הנהר ובשארית כוחותיו הוציאה מבין זרמיו.

לימים גדלה הבחורה ונהייתה קצינה בצבא, וגנרל, ודוברת צה"ל איומה ומחרידה. קילקול כיבה של עבודה. ומשם לפוליטיקה נהרה, מתסיסת פורעים וברחנית מאחריות, הן על דבריה והן על מעשיה. והערבי הנ"ל, גדל אף הוא. הזדקן ליתר דיוק. ונהיה רוצח המונים מדופלם באולימפידות, שדות תעופה, ושאר מקומות הומים. ואף בהכחשת שואה טבל עטו. וכשרצה הגורל והועמד בראש הראשות הפלסטינאית, מנהיג שפוף לבני עמו. נהיה סרבן שלום ומהדיר טרור לא פחות גדול מכול קודמיו. כה גדולה היתה סרבנותו עד כי היתה מפילה עליו את זעמו של עולם. אילמלא באה אותה בחורה, כעת כבר גברת, טכנית גברת, ובהצעות חוק חסרות תבונה הסיתה זעם עולם אליה ואל בני עמה.

למעלה מ 40 שנה לא מיהרה ישראל לספח את הביקעה ופתאום עכשיו מירי רגב כל כך לוחץ לה לספח? דוקא עכשיו, כשאבו מאזן כל כך זקוק שהעולם יכעס על ישראל ולא עליו? עכשיו היא נחלצת לעזרתו? כאילו את חייה היא חיבת לאותו רוצח שפל. זה אמנם בלתי סביר בעליל, שהם אי פעם נפגשו , ושהוא אי פעם הציל איזשהוא בן תמותה מכליה. וזה אכן בלתי מתקבל על הדעת שמירי רגב חיבת משהוא לאבו מאזן. בטח לא את חייה. אז למה היא מתנהגת כאילו היא כן חיבת לו משהו?.

גם אני בבורסה הזאת

בבורסת הניחושים לגבי מקור הונו של מוטי בן משה אני חושד שזה תרגיל של נוחי דנקנר. אך כמו רבים הייתי רוצה שיתגלה כאן יזם נועז, חצוף, אך בו בעת  דמות חיובית בסך הכול. כזה ,שיודע ליצר הון שלא על חשבון החלשים, ובו בעת בעל מודעות חברתית גבוהה. האם המצוי יהיה זהה לרצוי?

הציניות הישראלית אומרת שלא. נחיה ונראה.

הפתטיות של יגאל סרנה, כשאפס במתמטיקה זה אפס במציאות

הרצחו של סלאח אבו לטיף, אזרח עובד צה"ל, מירי פלסטיני מרצועת עזה, ב 24 לדצמבר, הוליד את אחד הטורים הפתטיים ביותר של העיתונאי יגאל סרנה. בטור שהתפרסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב 27 לדצמבר טען סרנה שבאותה מידה יכל סאלח אבו לטיף לההרג בידי כוחות הביטחון הישראלים בעת המהומות סביב דוח פרארוור, לפטרון סוגית אדמות הבדווים בדרום. באותה מידה הוא אומר, קרי סיכוי של 50/50. לפי סרנה סיכוי זה היה מתממש אם, מספר תנאים היו מתקימים. אם ממשלת ישראל היתה ממשיכה בישום התוכנית, אם בני בגין לא היה נסוג ממנה, אם המהומות היו מחריפות, אם היה הקורבן עצמו לוקח חלק בהפגנות. אם, אם, אם. או בלשונו המליצית של סרנה, לו, לו, לו. העניין הוא שכול אם זה עוד פעם הכפלה ב 50% או חלוקה ב 2. זה מאוד בסיסי. אם נגיע לצומת ממנו יוצאות שתי דרכים, כול אחת מובילה ליעד אחר, יש סיכוי של 50% שנגיע לאחד מאותם יעדים. ואם כול אחד מהיעדים הללו הוא צומת דומה, המובילה, כול אחת, לשני יעדים נוספים; אזי יש סיכוי של 25% שנגיע לכול אחד מארבעת היעדים האפשריים. וכשזה ממשיך, וגם יעדים אלו הופכים לצמתים, אז הסכוי יורד ל 12.5%, ואחר כך ל 6.25% וכך הלאה.

זה רק המתמטיקה של האימים, או הלויים. בפועל זה הוא אפס כפול אפס. כי בחיים הסיכוי שאדם שלא הולך להפגנות פוליטיות יהרג בהפגנות בהן לא נהרג אף אחד היא אבסורד מטורף. תחשבו על אדם שנהרג בתאונת דרכים בתל אביב, כשהוא מעולם לא היה בתל אביב, ולא מתכונן להיות בתל אביב ולא היה בתל אביב ביום בו הוא יכל היה לההרג בתאונת דרכים בתל אביב. זהו איגלו קרח במדבר בצהרי יום חמסין. אין דברים כאלו. זוהי פיקציה גמורה, פנטזיה בה מתקיימת ישראל אחרת, וסאלח אבו לטיף אחר.

יגאל סרנה רואה עצמו פה לחלשים, למדוכאים, ולמופולים לרעה במדינה. כזה שאומר אמיתות שאף אחד לא רוצה לשמוע. זו מטרה ראויה, אך כשאדם כזה נזקק לפנטזיה גמורה כדי להצדיק את תפיסת עולמו מה זה אומר על האמיתות שלו? אחת מהשתיים, או שהאינטילגנציה שלו בעיתית, או שתפיסת העולם שלו מנותקת מהמציאות. עד כדי כך שצריך ליצור פנטזיות גמורות כדי לגשר בינה לבין המציאות בה אנו חיים. וצורך כזה הוא בהחלט פטתי.

בחירות 2013: רק לא יאיר לפיד

כשאני מחליט למי להצביע, עומדות לפני 3 קטגוריות של מפלגות:

הראשונה, אלו שאני בטוח לא אצביע להן. זו כוללת את המפלגות הערביות, בשל היותן אנטי ציוניות, את החרדיות, בשל חוסר סבלנותן לכול השונה מהם, ועוצמה לישראל, בשל היותה גזענית וקרימינלית. בקיצור נגד כול מפלגות האנטי.

הקטגוריה השנייה, היא מפלגות שקרוב לודאי לא אצביע להן, למעט במצבים קיצוניים ביותר, או יוצאי דופן. אלו הן מרצ ובנט. זה מפני שהתפיסה המדינית פוליטית שלהם רחוקה משלי.

הקטגוריה השלישית, מפלגות שאני עשוי להצביע להן. אלו הן מפלגות המרכז, ולטוב ולרע הפעם יש מבחר גדול: הליכוד, העבודה, ליבני, קדימה, ועם שלם של הרב חיים אמסלם.

הליכוד והעבודה מתאימות לי כשאין אלטרנטיבה אחרת במרכז. רוב הזמן הן ממסד ישן שפגיע להשתלטות של קיצונים. בליכוד זה קורה בפועל.

ליבני ומופז קרעו את מפלגת המרכז המשמעותית ביותר שהייתה כאן אי פעם. והדגש של ליבני על תגובת הקהילה הבינ"ל רק מרחיק אותי ממנה. כל מי שמכיר את הנושא יודע שהפוליטיקה העולמית מורכבת מהרבה גורמים, שאצל חלק מהם היושר וההומניות אינם נר שלאורו יש לצעוד. הם לא חלק קטן מהקהילה הבינ"ל וגם לא חסרי כוח. יש גורמים חיוביים בקהילה הבינ"ל אבל להתעלם מהשליליים זה עלבון לאינטליגנציה של כולנו, גם של ציפי ליבני. אבל גם לה וגם למופז יש זכויות כמשרתי ציבור בכירים תחת נסיבות קשות.

ואז אנו מגיעים לכוכבת המסיבה, 'יש עתיד' של יאיר לפיד. ורשימה זו, למרות מאפייניה החיצוניים כמפלגת מרכז, שייכת לקטגוריה הראשונה. מפלגה שבטוח לא אצביע לה. לא בגלל שהיא אנטי, אלא בגלל שהיא הולכת להיות בזבוז הקולות הגדול ביותר.

הרמז הראשון היה הצטרפותו של עופר שלח ליוזמתו של יאיר לפיד. עופר שלח הוא לא מרכז, הוא שמאל פוליטי טיפוסי, קרי מרצ. זאת יודע כל מי שצפה בו בתכנית התרבות של ערוץ 8 "הינשופים," בה הוא ושאר מנחיה היו חברים לדעה האחידה. דעה שהיא שמאל מובהק על כול היבטיו, הפוליטי, המדיני, החברתי, והאוניברסאלי, ושאני לא מסכים איתה. העניין הוא שבשביל להצביע מרצ לא צריך להצביע ליאיר לפיד, אפשר פשוט להצביע למרצ. למרצ יש דעות פוליטיות לגיטימיות שלטעמי פשוט אינן מציאותיות.

סוגיה נוספת היא קישורי המנהיגות של יאיר לפיד. כול עוד הוא שומר על חזות טלויזיונית הוא עובר מסך ומשאיר רושם של מנהיג. אבל מדי פעם נפלט לו פרט שמוכיח שלא רק שהוא אינו מנהיג. אלא הוא רחוק מכך מכול ח"כ מכהן כרגע.

הפליטה הראשונה שלו היתה ההתפרקות מול הביקורת של חנן קריסטל. הנ"ל אמר לו שמפלגתו אינה מפלגה כי אם רשימה, וזה נעלב וענה לו " בעיני אתה לא פרשן." רשימה או מפלגה הן אבחנות שלא מעניינות את מרבית המצביעים הישראלים, להיפגע מזה? להיעלב? ולהגיב בילדותיות? זה לא מנהיג, פשוטו כמשמעו. לא כבודו של חנן קריסטל הוא העניין כאן. העניין הוא תגובתו של יאיר לפיד, אפילו מנהיגים גרועים לא מתבכיינים על קטנות כאלה. בכלל כל פוליטיקאי באשר הוא, מוצלח או כשלון, תחמן או ישר, לא מתבכיין בפומבי.

ההתבכיינות:

את הספקות הללו מחזקת התחייבותו לא להיות שר בלי תיק. כזה קטן הוא רואה את עצמו? כזה שרואה את מעמדו כמקביל לזה של שר בלי תיק? צריך איזשהו מינימום של ראש גדול אצל כל מנהיג. לא צריך להשתחצן, אבל גם לא לבטל את עצמו. בטח לא לאור הישגיו בסקרים. יאיר לפיד אפילו לא יודע להסתכל על העולם ועל עצמו מנקודת מבט של מנהיג. לא פלא ששלי יחימוביץ' ירדה עליו.

והעדר מנהיגות זאת בולטת בצורה יותר חמורה לקראת סופו של הראיון שנתן לפיד למזל מועלם מערוץ הכנסת. בראיון זה, בדקה ה23, מבהיר ראש מפלגת 'יש עתיד' שהוא לא ידרוש מאבו מאזן להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. למה? כי הוא לא צריך את זה. לטענתו אנחנו לא צריכים שאחרים יכירו בזכותנו להתקיים כי זה גטו.

ההתמרצנקות:

נכון ולא נכון.

נכון, כי כמו שאנחנו לא צריכים שיכירו בנו כמדינת הלאום של העם היהודי, כך אנחנו לא צריכים שיגידו לנו היכן להתיישב. אם כבר מצ'יסמו, אז מצ'יסמו עד הסוף.

לא נכון, כי זה לא קשור לגטו, זה קשור לתהליך השלום. אנחנו לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר, עם כול הכאב הכרוך בכך. והם, הפלסטיניים, לא חיים בואקום וצריכים להתחשב בקיומו של עם אחר עם כול הכאב הכרוך בכך. והמינימום הוא להכיר בזכותו של האחר להתקיים, כפי שהאחר מכיר בזכותך להתקיים. זה מלמד בצורה המוחלטת ביותר שאין לך תביעות בשטחו הריבוני של האחר. כרגע ישראל מכירה בזכות קיומה של מדינה פלסטינית ואילו הם אינם מכירים בזכותה של מדינה יהודית להתקיים. אמירה ספציפית, ישירה, פשוטה וברורה, אף מנהיג פלסטיני עוד לא נתן, כולל אבו מאזן. לא חייבים להסכים איתי, אבל זה בדיוק ההבדל בין מפלגת מרכז למפלגת שמאל. כך נלמד ממצע מרצ, שבו אין כול דרישות מהצד הפלסטיני. נימוקיו של יאיר לפיד הם הצידוק למצע זה. צידוק שדומה לסיסמה יחצנית מאשר לנימוק אינטליגנטי. כמו שפייגלין מנסה למתג את רעיון הטרנספר שלו כהומני, כך מרצ ודומיה מנסים למכור את הותרנות שלהם כקשיחות מצואיסטית. אלו הם לא דברים חדשים במחוזותינו.

ומה עושה סיסמא מרצניקית בפיו של איש מרכז?

או שהוא מרמה את כולנו, או שמישהו שם לו את זה בפה. בתור רמאי הוא לא ידוע. אבל מכיוון שבפוליטיקה עסקינן, זה דווקא עצוב, עצוב מאוד. מפני שהאפשרות השנייה מלמדת שיאיר לפיד מתגלה ככזה שאומרים לו במה להאמין ואז הוא עובד על עצמו כדי להאמין בכך. ביבי עובד על עצמו להאמין במה שהסקרים אומרים לו להאמין, אבל עדיין שומר על אמונותיו הפרטיות איתו ומקדם אותם כשהוא יכול. לפיד באמת מאמין במה שאומרים להאמין, אבל קודם כול צריך להגיד לו להאמין בכך. מחכה להוראות. אמונה עצמאית או חשיבה עצמאית, אין לו. ואם אמרו לו, תכנתו אותו, במה להאמין בנושאים המדיניים, אז כך גם בנושאים החברתיים והכלכליים. בין אם הרעיונות הם טובים או לא, נכונים או לא, מנהיג מונהג לא יכול להחזיק מפלגה. אפילו לא קדנציה מלאה בכנסת. במקודם או במוקדם יותר, מנהיגי המנהיג המונהג יריבו בינם לבין עצמם וינדדו למפלגות אחרות. בקיצור, זהו בזבוז הקולות הגדול ביתור בהיסטוריה שלנו. יאיר לפיד לא נועד להיות פוליטיקאי, ממש לא.

אני מבחינתי בחרתי ברב אמסלם. אני משער שהוא ימינה ממני בנושאים המדיניים. אבל הרפורמה הפנימית שהוא מקדם בתוך החברה החרדית והספרדית, יש לה השלכות על כלל החברה בישראל וההשלכות האלו הן חיוביות. ועל כן הוא השקעה ששווה את הסיכון שהקול יאבד במקרה של אי חציית אחוז החסימה.    

היא הייתה דובר צה"ל הגרוע ביותר בהיסטוריה. יס-מנית שמונתה לתפקידה ע"י רמטכ"ל האגו טריף שהעדיף צייתנות על מקצועיות. זה לא הצדיק את הכוס המים שהטיחו בה תנועת המחאה בקיץ שעבר. אבל אתמול, בהפגנת השכונות, היס-מנית חזרה. הפעם יס-מנית של המון מפוחד מהלא נודע, ואת ההמון, היא ברפלקסיביות שרק ליס-מנים יש ריצתה במילות התססה, סער והסתה.

את פחדיהם של תושבי דרום ת"א יש להרגיע, לא ללבות את המתח שהם שרויים בו.

לה ולשכמותה אין מקום בפוליטיקה אחראית.

היס-מנית המוחלטת

הם ניקו לך את הבית יא חמור

הם ניקו לך את הבית יא חמור

ניקו לך את הלשכה ממישהו שלא היה צריך להיות שם מהתחלה.

אותו שלחתה להליכי פרישה מכובדים, אותם העפתה לכול הרוחות.

הלכלוך עלה למעלה – הערכים נשטפו באסלת ההשפלה הפומבית.

ובזכותך אדוני ראש הממשלה מקום העבודה הפך מסוכן ביותר עבור נשים ועוד יותר עבור בעלי ערכים אמיתיים.

בראשית פרק ט: 'קללת חם,' רוע שעיוות את הטקסט התנכי כנגד שחורי העור, אך גם כנגד היהדות והאנושות כולה

'קללת חם' הוא מושג שקרוב לודאי אינו מוכר לרבים מהישראלים וכנראה גם לרבים מהיהודים בעולם. זהו פשע, המתיימר להיות פרשנות לספור 'שכרותו של נוח' המופיע בסוף פרק ט' פס' 18 – 29 בספר בראשית. עפ"י הסיפור, נוח הקים כרם אחרי שהוא ומשפחתו יצאו מהתיבה. מהיין שהפיק מכרם זה הוא השתכר וערוותו נתגלתה באוהלו. כשחם נכנס לאוהל וראה את ערוות אביו הוא יצא וספר לאחיו. שם ויפת נכנסו, לקחו שמיכה וכיסו את ערות אביהם בהליכה אחורנית, כדי לא לראות את ערוותו. כשהתעורר נוח, והבין את אשר קרה, קילל את כנען, בנו של חם להיות "עבד למו." למה דוקא כנען? על זה נבנו תלי תלים של השערות ופרשנויות. להערכתי הוא היה בנו האהוב בדומה ליעקוב ויוסף. מבחינתו של נוח כנראה שלהראות עירום בציבור היה לא מקובל. וחם לא כיבד רגישות זו של אביו, ובנו המועדף נענש על כך.

חם הוא אמנם מרכיב בסיפור אך הקללה הוטלה על כנען ולא על חם. אך תזת 'קללת חם' העבירה את הקללה איליו והשתמשה בכך כנימוק תנכי כביכול לצידוקה של העבדות בארה"ב וכול אולות האפליה הגזעית שבאה אחריה. על סמך זיהוי האפריקאים שחורי העור כבני חם ניסתה פרשנות זו לגיס את התנך להצדקת תורת העליונות הלבנה. זוהי למעשה המקבילה להאשמת היהודים בהריגתו של ישו. וככזאת אחראית לאלימות מפלצתית לא שונה בהרבה מזו שחוו היהודים בארצות הנוצריות מאז שהנצרות הפכה לדתה של האימפריה הרומית ושל המדינות שקמו אחרי נפילתה.

יחודה של פרשנות זו היא, שבצד אכזריותה היא מופרכת לחלוטין. היא ההפך מהכתוב המפורש, מהמסר של הפרק עצמו, וממהות הרעיון המונותיאיסטי, עליו בנוי התנ"ך.

הכתוב אומר במפורש בפסוקים 25 – 27, "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו: ויאמר ברוך ה' אלוהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו." כששם ויפת מפורטים כאן, ברור שהכוונה באחיו של כנען היא לשאר בני חם. וכך שכנען קולל להיות עבד של כולם, כולל אחיו בני חם. מכאן שבין מדכאיו של חם היו גם עמים אפריקאים שחורי עור. הגזענות הלבנה נתלתה במילה 'עבד' כצידוק למעשיה. אך בעברית אנו יודעים שלמילה זו יש ארבע משמעויות שונות, שהנן תלויות הקשר. והן, עבדות, משרת, מאמין אדוק, ואומה תחת כיבוש או תחת לחץ של פשיטות ופלישות. מכיון שסיפור בניו של נוח וצאצאיהם עוסק באומות העולם, זה האחרון הוא ההקשר הנכון. וכנען כפי שהיא מתוארת בתנ"ך הייתה ארץ, שסבלה משכניה ומשבטי נוודים שעברו בתחומה, וידעה הרבה מלחמות וסבל.

הרעיון עצמו, שהתנ"ך גזר על השחורים להיות מדוכאים, נוגד את עיקרו של פרק ט' בספר בראשית. סיפור שכרותו של נוח הוא סוף סיפור המבול וראשית פירוט השתלשלות מוצאו של אברהם מנוח וע"כ הוא משני בפרק ט'. עיקרו של הפרק הוא חידוש הברית בין האלוהים לאדם לאחר המבול. זהו המסר של סיפור המבול, המטרה והסיבה לנוראותו של המבול, לכמעט הכחדתו של המין האנושי. אחרי המבול קיבלה האנושות צ'אנס נוסף. לחיות עפ"י קוד ערכי חדש בין האדם לאלוהיו ובין בני האדם לבין עצמם. קוד זה המופיע בפסוקים 5 – 6. שם מפורט ומודגש רעיון שוויון האדם בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם: שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם." האדם באשר הוא אדם שווה הוא לכול אדם, כי הוא נברא בצלם האל – זה המסר של האלוהים ושל כול סיפור המבול, שהוא סיפור מכונן. זוהי למעשה המצווה הראשונה שמטילה התורה על המאמינים באל אחד. לא תפילה ולא קורבן המוגש על זבח, אלא האופי בו אנו מתייחסים אחד אל השני. בשוויון מלא. חמש פעמים חוזרת המילה 'אדם' כדי להדגיש את חשיבות השוויון של האדם לא רק בפני האל אלא גם בפני בני אדם אחרים. מספר שבאופן אירוני תואם את מספר היבשות המוכרות כיום, אם כי אני הייתי מעדיף פרשנות המתייחסת לצורות שונות של עונש, כאלטרנטיבה לעונש המות.

רעיון שיווין האדם באשר הוא אדם הנו חלק מתרומתה של היהדות לאנושות. וכשסיפור מכונן זה הופך למזוהה עם עוללות 'קללת חם' ולא עם הרעיונות הנאצלים שהעניקה היהדות לאנושות, גם האנושות וגם אנחנו ניזוקים. ובזה לא נגמר הנזק. בתקופה שבה הגזענות מנסה לצייר את עצמה כפולישמית והאנטישמיות כצורה של אנטי גזענות, הסילוף הזה עובר מיחזור מסוכן. עפ"י המחזור הזה 'קללת חם' היא אכן רוע אולטימטיבי כנגד עמי אפריקה, אך מקורו לא בסוחרי ובעלי העבדים, שכידוע היו אנטישמים באותה מידה שהיו גזענים, כי אם ביהודים עצמם. עלילת דם חדשה שמאשימה אותנו בגזענות שאנו היינו בין קורבנותיה. ייחודו של מיחזור זה הוא בקהל היעד, האוכלוסייה הלא אירופאית. במיוחד זו שנפגע ע"י אירופה הלבנה בעידן הקולוניאליזם. האנושות היא גוף אחד. ורעל הפושה באיבר אחד, יגיע גם לאחרים. את זה אסור לשכוח. אנחנו לא חסינים מרוע שאינו מופנה נגדינו.

'קללת חם' לא רק משכתבת את התנ"ך היא גם מעניקה לנוח את הכוח לעבור על דבר האל ולבטל את רצונו ומצוותיו. ואם לנוח הייתה רק את היומרה לכך, ההיבריס, אפילו רק בתור פוטנציאל, תיבת נוח לא הייתה נקראת תיבת נוח. מישהו אחר היה מקבל את המשימה. זהו למעשה רעיון לא מונותיאיסטי, לא כפי שהיהדות מבינה את המונח. נוח כאן הופך למאין אל שנמצא מעל האלוהים עצמו.

כך 'קללת חם' נוגדת הן את הכתוב המפורש, הן את המסר של פרק ט' וסיפור המבול, ואת עצם הרעיון המונותיאיסטי. ועל כן אינה יכולה להיחשב כפרשנות אחת מני רבים של התנ"ך. דינה כפרשנות שתהפוך את כול התנ"ך על פיו ותטען, שאלוהים בירך את סדום,  ושאנו מצווים לעשות פסל ותמונה לנו ולאלוהינו. זהו סילוף מפלצתי שעשה שימוש נלוז בתרומה העיקרית של העם היהודי לאנושות ולהתפתחות תודעת המוסר המודרנית. ובין השאר התעלל באחד המסרים ההומניסטים הראשונים של התנ"ך. רעיון שיוויון האדם באשר הוא אדם.

זוועותיה של 'קללת חם' נעשו אמנם רחוק מריכוזי היהודים באירופה ובמזרח המוסלמי, אך התנ"ך אינו רחוק מאיתנו. ולהגן עליו מסילופים ועיוותים הוא מינימום של פטריוטיות.

בנוסף לכך הרוע מטבעו אינו יושב על שמריו. כשם שהאנטישמיות השתנתה והתחפשה לביקורת כביכול לגיטימית על מדינת ישראל, כך גם רוע זה עובר מוטאציות. ולמרות שנדמה שאין זה נוגע לנו, זוהי רק אשליה. כפי שכבר הוסבר לעיל, אחת המוטאציות כבר מנסה להדביק לנו את האשמה. מי יודע מה האחרות יעשו. יצירתיותו של השקר היא כזו, שתמיד תפתיע, וע"כ תמיד יהיה לו את יתרון ההפתעה. רק אם נדע לזהות את הרוע באשר הוא רוע, גם כשאינו מופנה אלינו, נדע להפר את עצתו לכשיופנה נגדינו. גם כשהוא מתיימר לרצות בטובתנו. ואם נפריח אותו גם כשאינו מופנה אלינו, כך נקדים תרופה למכה, ונשלול ממנו את היכולת לפגוע בנו ובאחרים. חשוב לזכור, כשניסו להכחיד את העם היהודי התחילו קודם כול בשקרים. וזה הופך כול שקר לאויבו של העם היהודי, והאנושות בכלל.

עמי איסרוף - פרידה




עמי איסרוף ז"ל
1946 - 2011 

 

עמי ידע,
ציונות מהי,
עמי ידע
רדיפת שלום מהי,
עמי ידע צדק והגינות, וסובלנות,
עמי ידע
מציאות חיינו מהי
עמי ידע כול אלו, ועוד.
אצלו התקיימו ביחד ציונות ודמוקרטיה, שלום וביטחון, חזון שתי המדינות והכרת איומי הטרור וההסתה הערבית - והימנית.

עמי ידע

מסירות והתמדה מהן,

עמי ידע לדרוש מעצמו ומאחרים וידע לכבד ולהקשיב.

עמי ידע הרבה דברים שרבים לא ידעו או שכחו...

ועכשיו עמי איננו...

ואנו, שידענו אותו והכרנו אותו, והתווכחנו איתו – וגם הסכמנו – לפעמים – כואבים את אובדנו.

ואבל ליבנו עם משפחתו האבלה.

יהי זיכרו ברוך.

הספדים נוספים.

ציונות פרנזו, הדר איסרוף, פשוט יהודי,

אתר הציונות של עמי, אתר השלום של עמי.

שוקולד ועוגיות לאויבי ישראל

רק כך ניתן לתאר את הרעיון האוילי של ליברמן ו'ישראל ביתינו' להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפעילות אירגוני השמאל וזכויות האדם. זה בדיוק מה שהם חיכו לו, ילקקו את האצבעות מרוב תאווה.

מה רותם ודנון חושבים?

שהועדה תתן להם עוד הזדמנות לדמוגגיה שבעזרתה הם יקבלו עוד קולות?

חסר דמגוגיה ריקה מתוכן במדינה הזו? 

ממה ברח, ברק אהוד ברח?

ממה ברח, ברק אהוד ברח?

מסירת ניצולים מנופצת הוא ברח.

לא סירת הצלה הייתה מפלגת העבודה אחרי הבחירות האחרונות, כי אם כלי שיט מאולתר עם אוסף נוסעים אקראי. חלקם ותיקים מימים טובים יותר, חלקם חדשים.

אך לא ברק הוא שהביא ספינת פאר זו אל מימי מיצר רבוי שרטונים, הוא רק זה שלא הצליח להוציא אותה משם, עד שרבו החבטות והיא פשוט טבעה, התפרקה במים השוטפים.

לכישלון אבות רבים, אך בולט בהם הד"ר יוסי ביליין, האדווקטור הגדול של תהליך אוסלו.

היעד היה נכון, תהליך שלום שבסופו מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הרוח, מחנה שלום ומצביעי שלום שהיוו קרוב למחצית מהתושבים היהודים בארץ ישראל, לא רעה בכלל. והמפרשים, מדינת ישראל בשיא כוחה, מעצמה אזורית באמצע תהליך בו הפכה להיות שחקן חשוב בכלכלה העולמית, גדולים ופרושים במלואם.

אך הנתיב, אוי הנתיב. נתיב של התעלמות מוחלטת מדו פרצופיותו של השותף הפלסטינאי, של סלחנות על כול גילויי השנאה וההסתה שבו, ואלם מלווה גמגומים לנוכח גל הטרור הרצחני.

ולמרות שהד"ר ביילין מעולם לא הנהיג את מפלגת העבודה, הוא היה קרוב אל הנהגתה ונחשב ממכובדי מחנה השלום בישראל. בתור הדמות שזוהתה הכי הרבה עם תהליך אוסלו, וכמי שדאג שיזהו אותו ככזה, הוא שנווט את מפלגת העבודה ואת מחנה השלום כולו אל דרך חתכים זו, ממנה לא פרס, לא פרץ, לא מצנע, ולא ברק הוציאו אותה משם.

ברק תרם את חלקו זה נכון, תפס קריז של אוטוריטריזם ויצר לעצמו אויבים של לא לצורך. אך בלי הנווט המוכשר הד"ר יוסי ביילין זה לא היה קורה, לא למפלגת העבודה ולא למרץ, לא למחנה השלום ולא לתקווה לשלום.

אי אפשר שלא לשאול

בעת של גיזענות וצביעות אי אפשר שלא לשאול את הטימטום הבלתי נמנע שאלות מספר.

"בנות ישראל לעם ישראל" זעקו המפגינים בבת ים, כביגול כדי למנוע נישואי תערובת. "תגידו, על מים גנובים ימתקו שמעתם?" הרי ככול שתגבירו את האיסורים כך תגבר הסקרנות, ועמה הפיתוי.

וצועד לו שם אדם חרדי, רב או אברך, ועיניו חזק, חזק, נאוצות בספר הקודש שבידיו. זהו מנהג ידוע, של הימנעות מפיתוי, שאפילו לא בטעות שיפלו עיניו על אישה. ואם אין הוא רואה נשים, איך הוא יודע שמתרועעות הן עם ערבים?

אי אפשר שלא לשאול.

ובהפגנת הנגד הסיסמא הידועה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" נשמעת בגאון. "תגידו, בשכם ובג'נין גם צעקתם כך ברחובות?"

אי אפשר שלא לשאול.

ואת תשומת לב הצלמים במקום לכד מפגין עם השלט "אם ערבי יתחיל עם אחותי? אשאל אותו עם יש לו אח בשבילי." יעאני גיבור, מתריס מול המפגינים שהוא גם אוהב ערבים וגם אוהב גברים. "תגיד, ומהכפר של אותו ערבי תצא בשלום אחרי שאלה כזו?"

את זה אי אפשר שלא לשאול.

אי אפשר שלא לשאול, כי בגזענות חיבים להילחם, אבל לא בעזרת צביעות, חד צדדיות, בורות, התנשאות וגזענות מוסוות.

לקחי האסון על הכרמל:

לשים את מכבי האש, כיבוי האש וכול העוסקים במעגל הראשון של חילוץ והצלה על אותו רובד עם כוחות המודיעין והביטחון.

להתייחס לכבאים כמו לטייסים. הן מבחינת תנאי שירות, הן מבחינת שמירת יתרון טכנולוגי ומקצועי. להיות הטופ שבטופ.

להקים טיסות לכיבוי שריפות. ארבעה מינימום, צפון, מרכז, דרום, ורזרבה.

להגיע למצבת של כבאי אחד לכול 800 תושבים, לא כולל כבאי הקק"ל, נמל התעופה בן גוריון, נמלי הים, המרכזים התעשייתיים כימיים ודומיהם, כדוגמת המרכז הפטרוכימי בחיפה ורמת חובב.

העלאה מיותרת של מפלס החרדה

כבר כמה ימים שהתקשורת המקומית מחממת את האוירה בינינו לאמריקאים בעקבות ההצהרה על כונת בנית דירות במזרח ירושלים. עם שמות תואר מפחידים כמו עלבון, השפלה, עימות, וקרב, לתיאור משמעותה של ההצהרה ותיאור העימות בן נתניהו לאובמה, אפשר היה לחשוב שאוטוטו אירועי מרס השנה עומדים לחזור. ערוץ 10 אפילו הביאו ראיון עם וולף בליצר, מבכירי השדרנים ב CNN, כדי לאשש את תרחישי האימה. פקידי ממשל הם לא הצליחו להשיג, אך אפילו הוא לא סיפק את הסחורה.

ולבסוף, מה נותן לנו ידיעות אחרונות בעמוד 10?

נתניהו מציע להקפיא לכמה חודשים, לא כולל ירושלים והגושים.
האמריקאים מציעים הסכמה פלסטינית לבניה מוגבלת במקומות מסוימים.

כלומר שהם מוכנים לקבל בניה מוגבלת במקומות מסוימים. כך שכול הויכוח הוא על היקפי זמן ושטח. בין אם הם יצליחו להביא להסכמה פלסטינית או לא זה דיון אחר, אבל מכול מתקפת שמות התואר המפוצצים שהנחיתו עלינו, הציבור, לא נשאר דבר ששוה פיצוץ. הם סתם העלו לנו את מפלס החרדה.
התקשורת הישראלית אולי אינה תשקורת כתאבת הימין, אבל אלוהים כמה הם יודעים לקשקש.

ועוד דבר למר יעקוב אילון, כאחד שהאנגלית שלו פחות מתורגלת משלך אני חייב להעיר לך שאומרים
Mr. Wolf Bleatzer ולא נובחים Wolf Bleatzer.

יצחק רבין ז"ל: מהי מורשת רבין?

המורשת של יצחק רבין היא מדינת ישראל

הרב יהודה עמיטל זצ"ל, 2010-1924 : אובדן היסוד בגשר המחבר בינינו

לכול גשר יש תומכת שמחזיקה אותו וכול תומכת נשענת על יסודות השומרים על יציבותה. יסוד כזה היה הרב יהודה עמיטל זצ"ל, מי ומורשתו תשמר את יסודות התומכות, תחזק אותן והפלגים בנו יעברו על הגשר בבטחה.

יהי זיכרו ברוך.

קישור נילווה

השיר הלא פשיסטי של ירון לונדון.

לירון לונדון אין שירים פשיסטים. הוא לא מסוגל ליצור שירים פשיסטים. שזהו כמובן דבר מעולה.

האנשת הסובב אותנו, אדמה, בית, מכונית, בעלי חיים, מזג אויר, ים ועוד, זה דבר נורמלי, חלק בלתי נפרד מהיצירה הספרותית. וכשהסיטואציה הריגשית היא חזקה, כך גם עוצמת הקשר בין המאניש למאנש.

ארץ טובה שהדבש בעורקיה

אך דם בנחליה כמים נוזל.

הוא משפט שמוחה על המלחמה ונגדה. הדם פה הוא גוף מזהם ומתבזבז, במקום מים, במקום דבש, ובבזבוזו אין הוא מקדש דבר. וככזה הוא מנוגד לערכי הפשיזם. כך גם הסיומת

אז לא יותר אמהות תקוננה

ולא על בניהם האבות,

כן הוא יבוא

ורגלינו עד אז לא תלאינה

לרדוף בעקבי התקוות.

תקווה מובהקת לשלום, כשידוע שבקרב הפשיזם המלחמה היא האידיאל.

כמו הרבה יוצרים ירון לונדון הוא ביקורתי מאוד כלפי עצמו, אך שיר זה ומילותיו החזקות מראה שערכי השמאל, של התקווה לשלום, של הסלידה משפיכות דמים, של התקווה לסוף המלחמה/המרדף יכולים לבוא ובאים כחטיבה אחת, עם מודעות היסטורית, מחויבות למשימה והרעות, שמעולם לא היתה, לא ימין ולא שמאל.

כלאטמה ביד היוצר

אתר ביקורת התקשורת הימני לאטמה וגולת הכותרת שלו, הסטירה "מהדורת השבט", צבר וצובר כמות מכובדת של אוהדים ברשת הישראלית והיהודית בחו"ל. הפרודיה שעושה רונית אברהמוף על גל גבאי היא עוקצנית ואכזרית בהתאם לכול כללי הסאטירה. עם זאת מערכון החד גדיא שלהם אינו סאטירה ואינו פארודיה ואף אינו מחאה, כי אם פרנויה. מערכון המכליל את כול החולקים על הימין הישראלי בחטיבה אחת מיריב אופנהיימר ועד אחמדיניגאד הוא מקרה קלאסי של 'כולם אותו דבר וכול העולם נגדנו ורק אנחנו צדיקים תמימים'. תופעה דומה קימת בקרב 'הקרן החדשה לישראל' וקהילת אירגוני זכויות האזרח בישראל הרואים בכול ביקורת המושמעת כלפיהם אקט של רדיפה.

השילוב של קללות ומוזיקה כלפי אותם אישים במערכון אינו שונה ממה שאוהדי כדורגל עושים, וכך משרת את מקטרגיהם הגדולים של ישראל ושל מפעל ההתנחלויות, ובכך איני מתכוון ליריב אופנהיימר או למישהו אחר מתנועת 'שלום עכשיו', כי אם למפיצי שטנה מיומנים ומתמידים כדוגמת מקס בלומנטל, למי שאינו מכיר את המי ומי ברשימת שונאי ישראל האמיתיים.

ערוותו הפרובינציאלית של ביבי

המשבר עם ארה"ב נרגע, בערך, ועמו למדנו דבר חשוב על ראש ממשלתנו. שתצלומים עם שועי עולם חשובים לו עד כך שאפשר ללחוץ עליו בעזרתם על נושאים שבנפשו ובנפשנו. וכך לראש ממשלה לחיץ, שפגיעותו ללחצים נחשפת כמעט כול יום, נחשפה עוד חולשה, מיותרת ומרגיזה. עם הממשל האמריקאי לא רוצה להיפגש עם ראש הממשלה הנבחר של ממשלת ישראל, זו זכותו, לא צריך להתבכיין בגלל זה, לא להתגמגם, לא להתחסד וגם לא להתרגז.
במשבר הנוכחי האשם הוא בצד האמריקאי, לצעקות העלבון שלהם יש אפס אמינות לנוכח השקט שלהם סביב ככר דלאל מוגרבי ברמאללה. האירוניה שבדבר היא שרק בגלל זעקות השמאל נסוגו האמריקאים. והשמאל הישראלי הוא שהציל את ירושלים ונתן לביב את הפוטו אופ עם נשיא ארה"ב שהוא כ"כ כמה לו.

השמאל הישראלי חוסל ע"י הקליינברגיזם

אצל אביעד קליינברג כולם חשודים במותו של השמאל הישראלי, בין אם זה יגאל עמיר המרושע או אהוד ברק אותו הוא מצא אשם. מבחינתו כול מי שהוא חיצוני להגדרה הצרה שלו של שמאל חשוד או אשם על בטוח. חוץ ממנו הוא ומדומיו כמובן.
זה שההגדרה הצרה שלו של שמאל הוציאה מתוך המחנה כול מי שחלק על העובדות האלוהיות (אך הלא תמיד מציאותיות) שישראל/הכיבוש תמיד אשמה, כול מי שהיתה לו מודעות ביטחונית אפילו קטנה, וגם את העובדות שלא תמיד היו נוחות לדוגמא הקדושה הוציאו מתוך מחנם הקטן, כגון הברוטאליות הפלסטינית, ההסתה הפלסטינית, אי יכולתם להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. התעלמותו של השמאל הקליינברגי מדאגות הביטחון של האזרח הישראלי, הוציאו את מרבית אזרחי ישראל מאותו שמאל אקסלוסיבי ואופנהימרי. ועצם העובדה שאנחנו חושבים שאנחנו צודקים עושה אותנו אוטומטית אשמים מבחינתם, אפילו אם בחינת העובדות מכריע לטובתנו, לה אין שום חלק מחיסול "השמאל הישראלי". אולי מפני שקליינברג ודומיו מעולם לא היו שמאל, אלא רק פוזה אליטיסטית וסטייליסטית.

14 שנה לרצח יצחק רבין זכרונו לברכה ומה השתנה?

הימין עדיין בהכחשה,
השמאל עדיין אוחז במונופול,
ואקדמאים, עיתונאים, ושאר מיניי מומחים מיצרים על העניין.
אבל אולי בקרב העם, בקרב כלל הציבור, עובר הזיכרון את מסלולו הטבעי, נכנס לשיגרה הצפויה, שלפעמים נדמה כי שמקהה היא את הכאב, אך לא מאבדת את המשמעות.
שהיה זה פשע חמור מאין כמוהו, ואף צד בעם הקרוע שלנו לא יכול להרשות לעצמו לתת לדבר לחזור על עצמו.

רב פורנוגרפי

תחשבו על אדם עם עקרונות, עקרונות חשובים גבוהים ובלתי מתפשרים. חשוב לו להכניס תצלומים פורנוגרפיים לבית הכנסת, ולא סתם, אלא פוסטרים ענקיים, שמכסים קירות, וכול איבר מוצנע, של גבר ואישה, חשוף וגלוי לכול, בפוסטרים שמכסים כול קיר וקיר ואפילו את ארון התורה עצמו.

ולא רק זה, אם מישהו אומר לו שאסור, ידרוש הוא את פיטוריו.

לאיש הזה קוראים הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה, בית הכנסת הוא צה"ל והפוסטרים הם הפוליטיקה שהוא וצוערי שמשון החדירו לתוך הצבא. פוליטיקה שמקומה בחוץ. פוליטיקה שכול חייל וקצין שם בצד וממלא הוראות גם אם פוליטית הוא מתנגד להם. תהפוך את בית הכנסת לבית זונות הוא יהיה בתי זונות, תהפוך את הצבא לזירה של מלחמות פוליטיות, בא כול רב הוא גנרל, לא יהיה צבא ואנו לא נהיה עם.